כוכבים לרגע: על "קריוקי" של משה רוזנטל

סרטו הארוך הראשון של משה רוזנטל, "קריוקי", הוא אחד מן הסרטים הישראלים המדוברים ביותר של השנה, עם 14 מועמדויות לפרסי אופיר, והערכה מצד הביקורת בעקבות הקרנות בפסטיבל טרייבקה ובפסטיבל ירושלים, שם זכה בפרס סרט הביכורים. הסרט מרשים בטכניקה הקולנועית שלו ובעיצוב הדמויות שלו, תוך שהוא במתכוון אינו עוסק בנושא אקטואלי או מציג נרטיב מורכב, אלא מעדיף מפגש בין מה שנראה כמו חיי שגרה פשוטים לבין מה שנתפס כעולם עשיר וזוהר יותר. אולם רוזנטל, שבלט כיוצר של סרטים קצרים, בהם "שבתון" ו"בדרך חזרה", חותר תחת הגדרות הניגודים הללו, ומטיל ספק בשאיפה של הדמויות לשינוי, תוך שהוא שומר על אמפתיה כלפי כל בני האדם המוצגים בו, ומגלה הבנה כלפיהם גם כאשר הם לכאורה משפילים את עצמם, או להבדיל, פועלים בצורה אכזרית עקב רגשות קנאה.

פעילות הקריוקי שעל שמה קרוי הסרט היא במהותה בילוי אשר מאפשר לכל אחד להיות כוכב של הופעה, גם אם רק לרגע. זוהי הדרך עבור האדם הפשוט להישאר עצמו להרגיש מעט זוהר: כל אדם הוא זמר מבצע בקריוקי, בילוי שמורכב משירה שהיא על פניה כולה חיקוי - כניסה לנעליו של מבצע אחר, וביצוע שיר מוכתב מראש. אך אותה פעולה בדיוק היא גם דרך שבה כל אדם יכול לבטא את עצמו ולזכות בהכרה. הסרט לא רק מציג ביצוע שירי קריוקי כחלק מרכזי בעלילה שלו, הוא גם משתמש בקריוקי כמטאפורה למצבם של שני הגיבורים הראשיים.

גיבורי הסרט הם מאיר וטובה (ששון גבאי וריטה שוקרון), זוג נשוי מחולון שזוכה להצצה בעולם שנראה להם עשיר ונוצץ יותר, באמצעות מפגש עם איציק מרציאנו (ליאור אשכנזי), שכן חדש בבניין, ישראלי ששב לארץ לאחר הצלחה בחו"ל. למרות עושרו והבנתו התרבותית, עושה רושם שהוא מגלה בהם עניין, ומתייחס אליהם כאל מי ששייכים למעמד והכלכלי התרבותי שלו. בו בזמן הם מייצגים בעיניו אותנטיות המרשימה אותו, וגורמת לו לרצות להיות בחברתם.

לאורך הסרט מציג רוזנטל, בעת ובעונה אחת, הן כיצד מאיר וטובה חושבים שאיציק רואה אותם, והן את הפער בין תפיסה זו לבין המציאות. שֶכֵּן, גם כאשר איציק מחמיא להם או מגלה עניין בהם, דומה כי מניעיו אחרים: בעוד הם שואפים להפגין קירבה למעמד שלו, הוא שואף להראות שהמעמד הגבוה שלו לא ביטל את יכולתו להתחבר לאדם הפשוט ולחיות בקירבתו. אבל, כל זה מתרחש תוך שמירה על הפרדה: איציק מרציאנו אמנם ישוב לגור בחולון, אבל הוא יעשה זאת בדירת פנטהאוז הנמצאת מעל הבניין והשכונה. מן המגורים בחולון הוא מרוויח גם את הקשר לזולת, אבל גם מבטיח את מעמדו כאדם הכי מצליח בסביבה. 

הסרט נפתח בסדרה של דימויים המצביעים על הדיון לא רק בדמויות, אלא גם במפגש החברתי בין שני המעמדות. תחילה נראית השכונה בחולון. זו אינה שכונת עוני. הבניינים הם חדשים ובעיצוב מודרני, אולי רמז לכך שמאיר וטובה, שחיו כל חייהם בחולון, צברו מספיק כסף לאורך עשורים של עבודה (הוא כמוֹרֶה, והיא כבעלת בוטיק), כך שיכלו לעבור לאיזור מטופח יותר. עוד בטרם רואים את דירות הבניין מבפנים, מבינים כי מדובר בשכונה של המעמד הבינוני או הבינוני-גבוה. הסרט אינו עוסק בפערי מעמדות בשל מצוקה כלכלית או מחסור, אלא במצוקה רגשית שנוצרת עקב חשיפה לדרך חיים שנתפסת כאיכותית יותר; למשל, באמצעות הצגת מכונית היוקרה של מרציאנו בדקות הפתיחה של הסרט. המראה הנוצץ של המכונית, קולות הנסיעה בתוכה החודרים לתוך המוסיקה המקורית של פתיחת הסרט, כל אלו מבשרים באיזה סוג רכב מדובר, ומלמדים כי מי שנמצא בתוכו הוא הכוח השולט בשכונה. דמותו של איציק נבנית היטב באמצעות הצגת המכונית בשכונה עוד בטרם נאמר בסרט מלה אחת, ולפני שנראתה בו דמות אנושית כלשהי.

בשוט בו המכונית עוזבת את הפריים דרך כניסה לחניון, מופיעות בפריים לראשונה דמויות אנושיות: זוג צעיר העומד להיכנס לבניין. האשה היא אחת הבנות של מאיר וטובה. באמצעות בואם לבניין נפתחת עלילת הסרט בסצינה המצביעה על משפחה ממוצעת בישראל הבורגנית: ארוחה מסורתית ביום שישי בערב. לכאורה יש דרמה בארוחה זו, מפני שהבת מציגה את בן זוגה החדש. אולם, מה שעולה בסרט הוא השיגרה בארוחות מדי שבוע, כולל היכרות של בני המשפחה עם סיפורים המסופרים פעם אחר פעם במפגשים מסוג זה. אולם בסצינה זו עולה גם תחושת הזרוּת שמאיר חש בחיים שעיצב לעצמו בהתאם לְמה שבעבר נחשב ליעדים המרכזיים במציאות הישראלית - עבודה ערכית בהוראה, והקמת משפחה. עם זאת, ייתכן שהעיצוב המודרני של בניינים מבשר גם ערכים חדשים בלב החברה הישראלית, ביניהם המימוש העצמי והחצנת העושר החומרי, שהפכו לדבר הבולט יותר. 

בפעם הראשונה בה מאיר נראה בסרט הוא מוצג כאדם קפוא. הוא מתבונן בבתו ובבן הזוג אשר צילצלו על מנת להיכנס לבניין, אך הוא אינו לוחץ על כפתור הפתיחה של הדלת ואינו זז כלל. הקיפאון הזה מבטא שני דברים במקביל. ראשית, מאיר חש שלא בנוח מול המגע הגופני בין בתו לבין הגבר שזר לו, כפי שהוא חש רתיעה מכל מגע מיני גלוי בכלל בשלב זה של הסרט. שנית, מאיר מצוי במצב של קיפאון בחייו: מצד אחד הוא מרגיש מחנק בשל הסביבה בארוחת הערב, ומחפש תירוץ על מנת לצאת מן הבית בסיומה, ומן הצד האחר, לא רק שהוא אינו יוזם כל שינוי בחייו, הוא גם מתמהמה בהזמנת החופשה השנתית הקבועה של הזוג באי כרתים. הוא רוצה בשינוי, אולם עדיין אינו יודע מה השינוי שהוא מבקש לעצמו ואיך להשיג אותו. אפילו לצאת לזמן קצר מן הבית בתום הארוחה אינו יכול, מפני שרכב היוקרה של איציק מרציאנו חוסם את המכונית שלו. אולם חסימה זו טומנת בחוּבה ברכה; בעקבותיה איציק מתנצל, ומזמין את בני הזוג לדירתו בצאת שבת.

מאיר אינו שׂשׂ להיענות להזמנה, אך מצטרף לטובה רק משום שהיא מתעקשת לשמור על כללי הנימוס. היא, בניגוד לבעלה, מעיזה ללכת בעקבות סקרנותה, כדי לראות מה קורה בדירת הפנטהאוז. יותר מכך, לאורך כל הסרט היא שואפת לקבל אישור כי גם לה יש טעם טוב כמו לבני המעמד הגבוה. היא זו שמדברת יותר כשהם שוהים בדירת היוקרה של איציק, גם מפני שהיא מודעת יותר לשאיפות שלה, וגם מפני שזו הדינמיקה שנוצרה בזוגיות ארוכת השנים. טובה יודעת מה היא רוצה להשיג מאיציק, וגם לרוב מבינה מתי היא מצליחה להשיג את מבוקשה, אך היא שוגה באבחון מידת ההצלחה והסיבות להצלחה.

מנגד, אצל מאיר, שלא ידע מה חיפש בתחילת הסרט, מתרחש מסע מעניין יותר. הוא אינו ממהר להודות כי משהו חסר בחייו. כאשר הוא נדרש לדבר ולהסביר מה כל כך טוב בחייו, הוא מדגיש את הנחת מן הבנות שלו ומן הרוגע בחיים. נחת מן הדור הבא היא חלק בלתי-נפרד מיעדי החיים כפי שאֵלֶה הונחלו לו בצעירותו. הוא מצהיר על הנחת הזו בדירה המייצגת מערכת שונה לגמרי של שאיפות: איציק הוא במוצהר רווק, שאינו מהסס לדבר על כך שהאשה הנמצאת בדירתו היא טרנסג'נדרית, ושואל בטבעיות את מאיר וטובה האם הם מונוגמיים. וכך, בעוד מאיר לכאורה עושה הכל למען המשפחה, איציק מבדיל את עצמו מערכי משפחה מסורתיים, והצלחה בעיניו היא תהילה אישית יחד עם פתיחוּת לעולם הגדול. הפתיחות של איציק מנוגדת לקיפאון של מאיר, ודומה כי אילו נדרש מאיר לשפוט את חייו של איציק, בינו לבין עצמו, הוא היה נרתע ממנו. אולם בדירת הפנטהאוז, דומה כי מאיר מתחיל לחוש בדברים שאולי החמיץ בחייו. 

לדוגמא, מאיר מספר שבעבר רצה להיות שחקן, והגשים שאיפה זו בעיקר במסגרת טקסים שנערכו בבית הספר בו לימד. יש בכך מימד אירוני, מפני שבמפגשים החברתיים בחלקו הראשון של הסרט, נראה כי מאיר הוא היחיד שאינו משחק; על מנת למצוא חן בעיני אחרים, כל יתר הדמויות מקצינות, באמצעות מישחק, היבטים מסוימים באישיותן. הן עושות זאת במידה שונה של הצלחה, אך מאיר כלל אינו מנסה לנהוג כמו האחרים, ולכן הוא מנותק מן השיחות וגם אינו נותן ביטוי לעולמו הפנימי. אולם המפגש עם איציק משנה זאת, שֶכֵּן איציק לא רק טורח לגלות עניין בכל אדם הניצב מולו, הוא גם נותן מחמאות, ובדרך פלא מאיר חש כי עולם המישחק נפתח לפניו, גם אם בפועל מדובר רק באודישן לתפקיד ניצב. 

גם בטרם מימוש ההבטחה למעבר לתחום המישחק, המפגש עם איציק משנה את מאיר: הוא נעשה אסרטיבי יותר, ובעיקר מוכן לפרוץ את השיגרה. אולם קריירת המישחק היא הביטוי הבולט לשינוי המתחולל בו, ולמחשבה כי ייתכן שהצלחה גדולה עוד לפניו. עם זאת, מאיר אינו עומד על טיבו של התפקיד המשני שעולם הפרסום מועיד לו: ניסיונו להיראות אטרקטיבי יותר באמצעות צביעת השיער הוא בעוכריו, מפני שטיפת זיעה שחורה הנוטפת ממנו גורמת לכך שמזיזים אותו אחורנית – במקום להיות ניצב בקַדמת הפריים בפרסומות הוא הופך לדמות-רקע. איציק מדבר עם כל אדם איתו הוא נפגש כאילו הוא כוכב בהתהוות, אבל איש אינו מציב למאיר מטרות ריאליות יותר בתחום ההופעה כניצב, או בכל תחום אחר אשר יכול להעשיר מחדש את חייו. 

בעיה נוספת שייתכן שמאיר אינו מבין היא, שהניסיון להתקרב לאיציק שינה את העקרונות שעל-פיהם חי ועבד כל חייו. מאיר הוא לא רק אב ששואב נחת מן הבנות שלו, הוא גם מורה במקצועו, ודומה שעיקר מטרתו היא לקדם ערכים מסוימים ושמירה על סדר. איציק מעורר בו רצון להפר את החוקים שהינחו אותו תמיד. מאיר רואה בפתיחוּת מינית ובשימוש בסמים חלק מעולמו של איציק, ואף כי הוא נרתע מכך תחילה, בשלב מסוים הוא נאלץ לבחור, והוא בוחר בצלילה לעולמו של איציק, על הסיכונים הכרוכים בכך מבחינתו.

כבמאי, רוזנטל עסק בדילמה מעט דומה של מורה שהדימוי שלו מתנפץ, בסרט הקצר "שבתון". שם, בילוי עם תלמידים חושף אצל הגיבור תשוקות לאורח החיים אחר, אך גם מוביל לאיבוד הכבוד. התהליך שמתחולל אצל מאיר ב"קריוקי" הוא פיתוח איטי ומורכב יותר של נושא דומה, ורוזנטל חושף אותו ברגעים קטנים של שמחה וחרטה. התהליך אינו חד-משמעי: שיא המפלה של מאיר הוא גם ההישג הכי גדול שלו בהתקרבותו לעצמו האמיתי.  

ניסיונותיה של טובה לזכות בהכרה מצד איציק מקבלים פחות זמן מסך, ודומה כי יש בהם פחות רבדים, אולם הם חלק משמעותי במארג הסרט. אם מאיר הוא מקרה קיצוני, ואיציק הוא הזרז לשינוי, טובה היא הביטוי הטהור לסוג האנשים בהם רוצה הבמאי להתרכז - מה שניתן לכנות בצורה שגויה הישראלי הטיפוסי, אף כי יותר מכל הסרט גורס כי אין בפועל אדם שהוא טיפוסי למשהו, וכי כל דמות בסרט היא עולם בפני עצמו. אולם התנהלותה של טובה מזקקת את מה שכל הדמויות בסרט רוצות להשיג ממאיר, כולל האנשים המתגוררים בדירות אחרות בבניין ואורחים מכובדים יותר. טובה רוצה להשיג אישור לכך שהטעם שלה הוא "טוב", וחשוב מכך, היא רוצה לבסס את מעמדה כ"אותנטית". האותנטיות היא תכונה נעלה בעיני טובה בשני מובָנים: היא גם מה שמגדיר את דמותה, וגם מה שלדעתה חסר ליתר השכנים בבניין, בעיקר לזוג שבשלב מסוים תופס נתח רחב יותר מתשומת הלב של איציק.

הרצון להכרה באותנטיות הוא גם הסיבה לכך שאיציק בחר, למרות כספו ומעמדו בעולם, לגור בחולון, ולשקול לנהל בה את העסק שלו. טובה מקבלת אישור מחדש לחייה באמצעות המחמאות שאיציק נותן לה במפגש הראשון ביניהם. אכזבתה מתשומת הלב שהוא מעניק לאחרים, כולל מאיר, נובעת לא רק מקנאה, אלא גם מחשש שהמחמאות שקיבלו אחרים מפחיתות מן הייחוד של המחמאות שהיא קיבלה. למעשה, היא מנסה לבסס את מעמדה בעולמו של איציק בעזרת שתי תכניות שנידונות לכישלון מראש. תחילה היא מנסה לשדך לו את העובדת שלה, אשה שאינה עונה לסוג הנשים שאיציק מחפש, שלא לדבר על כך שברור שהוא אינו מחפש זוגיות, וכנראה גם לא נשים. לאחר מכן היא מנסה להדגיש את האותנטיות שלה באמצעות ריקוד הרמבטיקו, שהיא סבורה שהיא מבצעת בצורה נכונה בניגוד לשאר תושבי האיזור. אלא שזה מתגלה כעקב אכילס שלה, מאחר שההבנה התרבותית הרחבה של איציק אינה מאפשרת לו להחמיא לריקוד שלה מבלי לתקן אותה ולהסביר לה, שהריקוד שלה רחוק מלהיות אותנטי. 

איציק מרציאנו יכול היה להיתפס כדמות קסומה ונעלה על יתר דיירי הבניין, כמין יישות מעולם אחר, זוהר יותר, שבאה לפתות את כולם ולטלטל את עולמם, גירסה מעט יותר ריאליסטית ומעודנת של הדמות המניעה את עלילת "תיאורמה" של פאזוליני. אולם רוזנטל בונה גם את הדמות הזו כמצויה בחיפוש כוזב אחר קשר עם הסביבה ואותנטיות. איציק מכור לסמים וגם מכור לחברה. הוא זקוק בלא הרף לדברי חנופה שמשמיעים באוזניו אנשים שבעיניו הם נחותים ממנו. חשוב לו לשדר קשב וקשר לאנשים שגרים בבניין מתחתיו, ובו בזמן להבדיל את עצמו מהם. הוא רוצה לזכות בחברוּת ובהערצה של כל דיירי הבניין, ובתמורה יעניק מחמאות ותשומת לב רגעית, אך לא יגלה נאמנות לאף אדם או התחשבות בו. למשל, כלל לא ברור לו שאם אין בכוונתו להגיע לארוחת ערב אליה הוזמן, עליו להודיע על כך מראש. עד כמה הוא אטום לצורכי זולתו אפשר לראות מה קורה כאשר מתלוננים על הרעש בדירתו: הוא מיואש ממה שהוא רואה כאופי של הישראלים, אשר אינם יודעים להעריך הצלחה ולפרגן. 

ההתנהגות הזאת גוררת בסופו של דבר עימות עם כל דיירי הבניין, והוא לומד שמאיר וטובה היו אלו שהתלוננו עליו. דבר זה כמובן מוביל לפיצוץ כל הבועות בסרט, וכך נחשפות בפומבי ההשפלות של מאיר וטובה. אז מתברר כי איציק לא באמת העריך את טעמם ואת יכולותיהם. אולם בעימות הזה מאיר מוצא את עצמו מחדש, והוא עושה זאת גם באמצעות שימוש במלה המהותית בסרט. מאיר טוען: "אני כועס, ואני מקנא ואני אמיתי – זה נקרא להיות אותנטי". הוא מציין קודם כל את הכעס והקנאה כשני דברים מהם איציק נרתע באופי הישראלי, אולם הוא מדגיש כי שתי תכונות אלו הן שיוצרות את האותנטיות שאיציק מעריך, לא פחות מהקפדה על בחירה באי יווני פחות מוּכר או דיוק בצעדי הריקוד. מאיר לא היה מגיע לאותנטיות זו אלמלא המפגש עם איציק, אך בעימות בסיום הסרט הוא מבטא את עצמו מחדש גם במחיר של סיכון הקשר החם עם איציק, ופגיעה ביחסים בינו לבין טובה שבהם התחוללה טלטלה עקב יציאתו מן הקיפאון שלו. 

הקווים נסגרים בצורה חיובית בסצינת הסיום של הסרט. מאיר וטובה מבלים את החופשה המסורתית ביוון, ביטוי ליציאה מן השיגרה הקבועה שלהם, אך דומה כי עדיין יש ביניהם מתיחות בעודם סועדים במסעדה. מאיר מפוגג את המתיחות כאשר הוא קם ורוקד לבדו, בעוד בעבר היה הריקוד נחלתה של טובה בלבד. הריקוד שלו מעיר לחיים את טובה, והיא מצטרפת אליו. היא מרגישה כמו כוכבת זוהרת גם אם בפועל הריקוד אינו יווני אותנטי. עבור מאיר וטובה, אין דבר יותר אותנטי ושלם מן הרגע הזה. הם מצאו מחדש את הלהט בזוגיות שלהם, והם כבר אינם זקוקים לעיניים חיצוניות.

יש בסרט משהו שמבדיל אותו מרוב הקולנוע הישראלי: הוא מכבד ומעריך את הזהות הישראלית העכשווית, זהות של דמויות שכולן מעדות המזרח, ודומה כי הערכים המנחים אותן והחלומות המכשילים אותן כרוכים בתרבות הנרקמת בארץ. למעט העיסוק המקובל והלא-צעקני בזהות מיגדרית ומינית ברקע, הסרט אינו נוגע בצורה ישירה באף נושא פוליטי, ודווקא בשל כך דומני כי הסרט מגדיר את הזהות של החברה הישראלית בתקופה הנוכחית בצורה מדויקת כפי שמעט מאוד סרטים הצליחו לעשות.