יומן ונציה קורונה 2020

בדרך אל הפסטיבל

הנהלת פסטיבל ונציה פירסמה הודעה, כי בכוונתה לקיים את הפסטיבל במועדו ובמתכונת דומה לרגיל, עם הקרנות בטוחות באולמות ובמתחמים פתוחים. עוד נאמר, שמי שיגיע מישראל, מדינה אדומה, ואינו אורח רשמי של הפסטיבל, ייאלץ לשהות בבידוד 14 ימים לפני הפסטיבל. זה נראה חסר היגיון, אבל נסיבות משפחתיות פוטרות אותי מהתלבטויות. יש לי היכן לבלות את תקופת הבידוד, ואני מצויד ברשת אלחוטית סבירה. יש גם בשורה מעודדת: איטליה מדינה ירוקה, והחזרה לישראל לא תהיה כרוכה בתקופת בידוד.

הטיסה לוונציה, דרך פרנקפורט, אינה כתמול שלשום. שדה התעופה בישראל ריק מאדם, רק באזורים בודדים משתרכים תורים מול דלפקי הבידוק. קומנדו קורונה רכוב על כלי רכב חשמליים מסתער עלינו כדי לוודא שאנחנו שומרים על מרחק ומקפידים על כיסוי הפה והאף במסיכה. הרוכבים הצעירים מפגינים רוח ספורטיבית ומבצעים סלאלום מסוכן בין התורים. מי שלא ימות מקורונה, יחוסל בתאונה.

במטוס מפרנקפורט לוונציה מתגלים סימנים של חיים נורמליים. המטוס מלא מפה לפה. כולם אמנם מקפידים על עטיית מסיכות, אך ההרכב האנושי מזכיר תקופות אחרות. משפחות, חברים ונאהבים עושים דרכם לסוף שבוע רומנטי בעיר התעלות. הנוסעים מתבקשים למלא הצהרת בריאות. מדוע מותירים את הטופס החתום בידי הנוסעים? מדוע לא בודקים ומתשאלים אותנו לאחר הנחיתה בוונציה? לאיחוד האירופי פתרונים. הנוסעים המגיעים מקרואטיה, מבולגריה ומיוון מתבקשים לעבור בדיקת קורונה, שאר הנוסעים מוזמנים להיכנס למדינה ללא כל ביקורת. בתור לספינה שתיקח אותנו משדה התעופה למרכז העיר מקפידים על מרחק בטוח בין נוסע לנוסע, אך שכשאנו עולים לסירה, דוחסים אותנו כמו סרדינים בבטן האונייה. חוסר סדר ים תיכוני מוּכר מקבל את פנינו. אם כך המצב במקום כה רגיש, איך ייראה הפסטיבל? האם מצפה לנו קטסטרופה?

הגענו לעיר. החנויות פתוחות, ומעט האנשים שברחוב מסתובבים ללא מסיכות. חידוש מרענן. הדירה שבה אשהה שבועיים בבידוד היא מכניסת אורחים. יש חשמל, יש מים, יש אינטרנט ואוכל לשבועיים במקרר. מהמרפסת ניתן לצפות ברחוב ובכיכר, עם קומץ אנשים המטיילים בהם. ונציה מעולם לא הייתה כל כך ריקה ומכניסת אורחים.

באתר הפסטיבל מבשרים על שינוי מהותי. שלא כבעבר, הפעם הכניסה להקרנות אינה על פי מקום פנוי, וגם בעלי התגים היוקרתיים ביותר מתבקשים להזמין מקומות מראש. טירחה מבורכת, כך נימנע כולנו מהצורך להגיע להקרנות זמן רב מראש ולהידחק בפתח. הקופות נפתחות 72 שעות לפני כל הקרנה, וכבר ישנן הקרנות שכל הכרטיסים להן אזלו. מתברר שאינני היחיד שהעז להגיע לפסטיבל.

יום 1

סירה מספר 20 מובילה קומץ של עוטי מסיכות נרגשים אל משרדי הפסטיבל שבירכתי הלידו-קזינו. מתחם הפסטיבל שקט, מנומנם משהו. בדיקת חום, בדיקה ביטחונית, בדיקת חום נוספת, תור קצר, התג על הצוואר – וקדימה להקרנה. היום מוצג באירוע טרום-פתיחה "מולקולות" (Molecule), סרט תיעודי שצולם בוונציה. בחירה הגיונית.

עוד בדיקת חום בכניסה לאולם. אף שמועד ההקרנה קרוב, הקהל ממושמע והמבקרים אינם נדחקים בכניסה ושומרים על מרחק. הסדרן מנומס מתמיד. הוא סורק את התג ומזהה את מקום הישיבה שלי. "שורה H, כיסא 34. אדוני מתבקש לא לשנות מקום ישיבה ולעטות מסיכה לכל אורך ההקרנה". האולם ערוך להכיל חמישים אחוז מהקהל. כל מושב שני קשור בחגורה כדי למנוע שמי מאיתנו יתיישב עליו בטעות. הסרט מתחיל.

ציטוט מתוך "הזר" של אלבר קאמי פותח את הסרט: "רוח רעה מנשבת לכיווני... מן העתיד הרחוק". הבמאי, אנדריאה סֶגְרֶה, התכוון לביים סרט על שתי רעות חולות המאיימות על העיר ונציה בשנים האחרונות: הצפות חוזרות ונשנות ששיאן ההרסני בסתיו האחרון, והצפות תיירים שעיר התעלות קטנה מלהכיל, והן מאיימות לרוקן את העיר מתושביה הקבועים. זמן קצר לאחר תחילת הצילומים נקלע הבמאי לסגר הקורונה, ונאלץ לבלות שבועות ארוכים, לכוד עם בני משפחתו, בעיר הולדתו.

מעז יצא מתוק. בהיעדר תיירים ועם מים ידידותיים יוצא סֶגְרֶה לשוט ברחבי העיר הריקה מאדם, משוחח עם מעט האנשים שמסכימים להיפגש, ומנצל את המרחב ואת הזמן הפנוי לדיאלוג של מילים ותמונות עם אביו הפיסיקאי (העניין שלו במולקולות העניק לסרט את שמו) שנפטר בטרם עת. האב היה גם צלם חובב, וסרטי ה-8 מ"מ שצילם משולבים בסרט ומפיחים חיים בעיר שהייתה ואיננה, תמימה יותר, חיה יותר, ומרובדת חברתית, עיר שעוד היה בה פרולטריון, וילדיו העזו לקפוץ אל התעלות ולשחות בהן.

הפיוט הוויזואלי וההרהורים הפילוסופים האקזיסטנציאליים מדכאים ומרוממים את הנפש כאחת. הדואליות מלווה את הקהל גם ביציאה. האם ללכת שבי אחרי הציטוט המלנכולי שפתח את הסרט וחוזר להופיע בסופו? האם אכן רוחות רעות מנשבות בדרכן אלינו? בין שוונציה תקרוס תחת הסניקרס של התיירים ובין שתיעלם מתחת לים, סוף טוב לא נראה באופק. אך הנה הפסטיבל מתקיים גם מתקיים, ובינתיים באופן מעורר התפעלות. ואני נזכר בציטוט אחר של קאמי מתוך האדם המורד: "ללחום במוות פירושו לטעום את טעם החיים".

יום 2

פתיחת הפסטיבל הרשמית הייתה מוצלחת. במחווה של סולידריות הזמין מנהל הפסטיבל, אלברטו ברברה, את מנהלי הפסטיבלים הגדולים של אירופה לעמוד לצידו על הבמה, ואלה החזירו לו ברכות ומחמאות, שיבחו את הקולנוע, ורמזו שאפשר גם בלי הוליווד. פרס מפעל חיים הוענק לשחקנית זוכת האוסקר, טילדה סווינטון ("מייקל קלייטון"), שכיסתה אף היא את פניה במסיכה, אך לא מן הסוג הרפואי, אלא מסיכת נשפים ונציאנית מסורתית. היה מי שנראה משועשע, היה מי שראה בזה חוסר רגישות. קרנבל.

התחרות נפתחה עם "נאהבים" (Amants), סרטה של השחקנית והבמאית הצרפתייה ניקול גרסיה. סרט עשוי היטב, במסורת הקולנוע האפל (ניכרת השפעתם של "הדוור מצלצל פעמיים", "שיפוי כפול" ו"כחום הגוף"). גרסיה מפרקת במיומנות את הפילם נואר, ומרכיבה אותו מחדש לשלושה פרקים של יצירה קולנועית ארוטית ואלגנטית, כפי שהצרפים יודעים לעשות. מדוע בחרו לפתוח את הפסטיבל דווקא בסרט קונבנציונלי שכזה? מה מקומו של סרט מסוג זה בפסטיבל קולנוע בינלאומי שנועד להצביע על חידושים ועל מגמות בקולנוע העכשווי? אולי הוא מעיד על ההיצע הלא-גדול שהיה לקולנוע הצרפתי להציע השנה, ואולי רק על ההתעקשות המוצדקת של אוצרי הפסטיבל לכלול בתחרות כמה שיותר סרטים שנשים עומדות מאחוריהם. איך אומרים מנהיגינו: וירוס הקורונה אינו מבדיל בין עשיר לעני, דתי לחילוני וגבר לאשה.

יום 3

איטליה נכנסת לתחרות על אריה הזהב עם "פדרנוסטרו" (Padrenostro), סרט אוטוביוגרפי של קלאודיו נוֹצֶ'ה, שבגיל צעיר היה עֵד להתקפה של חוליית טרור שביקשה לחסל את אביו, השופט החוקר. במרכז העלילה עומדים מערכת היחסים המתפתחת בין הילד לבין נער מיסתורי (הקשור אף הוא לאירוע הדרמטי), ההתמודדות המתמשכת עם הטראומה, והחשש הבלתי-פוסק לחיי האב. נוצ'ה מרכיב את הסיפור האוטוביוגרפי במבנה א-כרונולוגי על פני שלוש תקופות באופן מסורבל המחבל במהלכים הדרמטיים, ואינו מצליח להחליף אותם בדיאלקטיקה היסטורית פוליטית פורייה.

סרט הפתיחה שמחוץ לתחרות, "שרוכים" (Lacci) של דניאלה לוקטי, התקבל אף הוא בתגובה צוננת של הקהל והביקורת. איטליה מתחילה ברגל שמאל.

מסגרת המשנה "אופקים" מקרבת אותנו אל המזרח התיכון. "עזה אהובתי" (Gaza Mon Amour), של הבמאים התאומים הפלסטינים טרזן נאסר ועראב נאסר, ובכיכובם של היאם עבאס וסלים דאו, הוא דרמה עם מוטיבים משעשעים על דייג עזתי המחזר בחוסר הצלחה אחרי תופרת אלמנה. חייו משתנים כשהוא מעלה ברשתו פסל ברונזה עתיק של האל אפולו. ברקע הסיפור עזובה ועוני, שחיתות, עריצות וטמטום של הרשויות הפלסטיניות (חמאס ללא ספק), והפחד המתמיד מהאויב הציוני שבשער ובשמיים. נוכחותם של השחקנים המוּכרים לי כל כך מעניקה לבכורה מימד מבלבל שאינו זר לי. האם הם אויבַי? האם הם בני ארצי?

מן המזרח הפחות קרוב הגיע "ארץ ישימון" (Wasteland). אין צורך לקרוא את הביוגרפיה המקצועית של הבמאי האיראני אחמד בהרמי על מנת לקבוע שעבאס קיארוסטמי הוא מודל החיקוי לסרט הזה. בתנועות מצלמה ארוכות עוקב הסרט אחר התפוררותה המהירה של קהילה מידברית קטנה לאחר סגירתו של בית חרושת לייצור לבֵנים שסיפק לה עבודה ומגורים. הצילום בשחור-לבן מחויב גם לבלה טאר ההונגרי, ובמיוחד לסרטו הדומה, "שטן-טנגו". אחמד בהרמי נתלה באילנות גבוהים, אך עדיין רחוק מן הצמרות.

יום 4

אמריקה הצפונית נוחתת בוונציה עם "קרעים של אשה" (Pieces of a Woman), סרט קנדי אמריקאי שביים קורנל מונדרוצ'ו ההונגרי. עניינו התמודדותה של אשה צעירה עם אובדן תינוק שכה ציפתה לו. לאסון יש השפעה הרסנית, האשה מתקשה להחזיק בזוגיות ובקריירה, ובעיקר היא מתמודדת עם הבחירה בין הדרך האמריקאית – ניתוב הטראומה אל הזירה המשפטית, אשר אמורה לתת מזור כספי לכל חולי ונקמה בצידו, לבין הדרך האחרת – הפניית המאבק פנימה, אל הלב והמחשבה. מה שייזכר מן הסרט העצמאי הזה הוא ללא ספק עשרים הדקות הראשונות, המתמקדות מקרוב בלידה הביתית באינטימיות נדירה. סצינת הלידה משכנעת באיכותה הריאליסטית, והיא מעידה על יכולות המשחק יוצאות הדופן של ונסה קירבי בתפקיד הראשי. ניפגש בטקס חלוקת הפרסים.

"גברת מארקס" (Miss Marx) מגולל את סיפור חייה של בתו השלישית של קארל מארקס, אלינור, המכונה טוסי, שלאחר מות אביה המשיכה בתנופה ובנחישות את מפעל חייו הרוחני והפוליטי, אך במישור הפרטי הסתגלה בכניעה למערכת יחסים חולניים עם בן זוגה הבוגדני, אדוארד אוולינג. הבמאית האיטלקית סוזנה ניקיארלי מצליחה להפוך את הסיפור הנשכח הזה לאקטואלי מִתָמיד. הפעילות הפמיניסטית של הגברת מארקס מהדהדת מאבקים עכשוויים, והבעיות הפרטיות שלה אקטואליות מאוד. השפה הקולנועית של ניקיארלי מחלצת את הסרט ממלכודת הנוסטלגיה, והיא נמנעת מלהרשים את הצופים בשיחזורים מעוררי התפעלות. מקורי ומפתיע הוא שילוב רוק ופאנק בפס הקול שצליליו מגיעים גם לאוזני הדמויות. זו תחבולה מקורית ואפקטיבית החוזרת על עצמה לעיתים רבות מדי, ובסופו של דבר מתעקשת לפענח עבורנו עניין שכבר הובן.

ההפקה הבינלאומית "האיש שמכר את עורו" (The Man Who Sold His Skin), של הבמאית התוניסאית קאות'ר בן האניה, מגיעה היישר מן ההווה הפוליטי (זה שמגיפת הקורונה הצליחה להשכיח מליבנו במשך חודשים רבים מדי). זהו סיפור בשלוש מערכות על צעיר סורי הנמלט מאימי המלחמה, בורח ללבנון, ומבקש להתאחד עם אהובתו שבבריסל. אמן ידוע מציע לו עסקה פאוסטיאנית: האמן יסייע להכניס את הפליט לאירופה, בתנאי שזה יסכים להפוך את גופו ליצירת אמנות המוצגת במוזיאונים ואפשר למוכרה לאספני אמנות המרבים במחיר. על המהלכים הדרמטיים המופרכים והיעדר סגנון אחיד מחפה נוכחותו של השחקן יחיא מאחייני, המפגין יהירוּת ופגיעוּת, רגישות וחוצפה, ערמומיות ורומנטיות, והכל בטבעיות משכנעת.

יום 5

הפסטיבל ממשיך לפעול על מי מנוחות. הצופים מתבקשים לבטל הזמנות לסרטים אליהם הם אינם מתכוונים להגיע. ההזמנה המקוונת מחייבת התחשבות באחרים. היעדר המעריצים הרועשים, שבוודאי מטריד את אנשי יחסי הציבור, יוצר עבור שוחרי הקולנוע מרחב שקט. אני פוגש באקראי ישראלים נוספים, מבקר קולנוע שהצליח להגיע לימים ספורים, מנהל פסטיבל שבא לצוד עוד כמה יצירות לתוכנית שלו, שחקנית ובמאי שמחר יציגו את סרטם בתחרות, ושופט בתחרות שמתרוצץ מהקרנה להקרנה. ישראל עדיין על המפה.

ההתרגשות מעצם קיומו של הפסטיבל מְפַנה מקום לעייפות המצטברת ולציפייה ליצירות קולנועיות משמעותיות. את איראן מיצג "ילדי השמש", של מג'יד מג'די הוותיק והמיומן, המגלה הפעם מעט יותר תעוזה פוליטית מבעבר, ומציג בפנינו טהרן דיקנסית, אפֵלה, המאוכלסת בילדים חסרי-כל אשר נאלצים לעבוד ולפשוע על מנת להתקיים.

פיליפ לקוט הסנגלי ביים את "ליל המלכים", שחלקו סרט-כלא ריאליסטי העוסק במאבק על השליטה בין הסוהרים לכלואים ובין הכלואים לבין עצמם. ריאליסטי, אפל, מחריד, מזעזע ופרוע – והולך בדרכי "עיר האלוהים" הברזילאי ו"קאמורה" האיטלקי. אך כפי שקורה לא פעם בקולנוע האפריקאי, מילים הופכות בסרט לתמונות, וסיפורי אגדות ומיתולוגיה סנגלית קורמים צבע ותנועה לכדי חזיונות קולנועיים פנטסטיים מרהיבים. סרט פסטיבלים קלאסי.

ארצית הרבה יותר היא הבמאית ג'יאה קופולה (נכדתו של פרנסיס פורד קופולה), שסרטה "מיינסטרים" מבקש לבוא חשבון עם תרבות הרשתות החברתיות השטחית והמשחיתה. קופולה מאמצת אסתטיקה של מסרונים וגרפיקה סלולרית מרתיעה, ומבלי משים מצטרפת אל האויב ומקהה את הביקורת.

יום 6

היום התמקדתי בקולנוע התיעודי. שקלתי לצפות בסרטו האחרון של פרדריק ויסמן, "העירייה" (City Hall), אך אורכו – 275 דקות – גרם לי לוותר. אין סיכוי שאעמוד בחובת כיסוי האף והפה ארבע וחצי שעות ברציפות. אני אוהב קולנוע, אבל חמצן אני אוהב יותר.

האם הדוקומנטריסט ג'אנפרנקו רוזי יהיה הבמאי הראשון בהיסטוריה שיזכה פעמיים באריה הזהב עם סרט תיעודי? ב-2013 הוא זכה בפסטיבל עם הסרט Sacro Gra, והשנה הוא חוזר לוונציה עם "נוטורנו" (Noturno), סרט שצולם במשך שלוש שנים בסוריה, בעיראק, בכורדיסטן ובלבנון, ועוקב אחרי קהילות ובודדים המתמודדים עם אימת המלחמות ותוצאותיהן. סבל ועורמה, שכול ואכזריות, הרס ובנייה, הכל מצולם בסבלנות מעוררת השתאות וזעזוע. עוד תזכורת לכך שהעולם לא היה ממש גן עדן לפני שקוביד19 התנפל עלינו. סרט יפה, יפה מדי. רוזי גולש, ולא בפעם הראשונה, לאסתטיזציה של הסבל, ומותיר את הצופים מתפעלים אך לא בהכרח מבינים יותר.

החלטתי לקנח ב"הופר/ולס" ((Hopper/Welles, לא בדיוק סרט קולנוע, אלא ריאיוןמצולם שערך אורסון וולס בביתו עם דניס הופר. השנה היא 1970, ימים שבהם הופר זכה למעמד של במאי מן השורה הראשונה ושווה-ערך כמעט לגאון האקסצנטרי שמאחורי המצלמות (וולס מופיע בסרט רק בקולו האוטוריטרי). יותר מכל מעיד הסרט על הימים היפים של הוליווד באותה תקופה. הבמאים היו לזמן קצר גיבוריה, וחוכמתם (וגם טיפשותם, חייבים להודות) הייתה תורה שראוי להקשיב לה. מודל החיקוי היה הקולנוע האירופאי, ודה-סיקה, פליני, בוניואל ואנטוניוני הם השמות שראוי להפריח לחלל החדר.

יום 7

ב-1962 פרצו שביתות בחברת הרכבות הרוסית. בניסיון לחסל את השביתה ואת ההפגנות שליוו אותה טבחו כוחות הביטחון במפגינים, ואחר כך העלימו כל עדות לאירוע המחריד. חברת מפלגה נאלצת לבחור בין נאמנותה לרעיון לבין חובתה למצוא את בתה שנעלמה במהלך אירועים ש"כלל לא התרחשו". זו עלילת הסרט "חברים יקרים!" (Dear Comerades!) שביים אנדריי קונצ'לובסקי, הוותיק שבבמאֵי הפסטיבל. זהו סרט פוליטי על פוליטיקה, שנעשה כאילו נוצר בשנות ה-60 של המאה ה-20. אמצעֵי המבע הקולנועי של הקולנוע הסובייטי באותם שנים הם כלֵי העבודה של הבמאי, ואף שהוא מאתגר את הצופים לעיתים עד קצה גבול יכולת הספיגה שלהם, הוא מעניק ליצירתו תוקף ריאליסטי בלתי-מתפשר. אני משוכנע שהשופטים יגמלו על כך.

מישראל הגיע "לילה בחיפה" של עמוס גיתאי. באתר בילויים אופנתי חיפאי, המסביר פניו לערבים וליהודים בשוויוניות בלתי-מתפשרת, מתקבצים ללילה אחד ישראלים ופלסטינים, וממחישים בבלי דעת אופציה של שפיות ודו-קיום. פטוש, כך נקרא המקום, מארח שלל דמויות חיפאיות המבלות במקום בנוחיות רבה, ומנהלות שיחות פוליטיות, חיזורים, דיונים פילוסופיים, פטפוטים פרטיים, ופה ושם יש התחלות של דרמה שלא ממש מתפתחות לכדי עלילה. כך למשל, סצינת הפתיחה מציגה התנפלות ברוטלית על דמות מרכזית בסרט, אך האירוע מתאדה מן העלילה ואין לו כל השפעה על ההמשך. הסרט הוא ללא ספק יצירתו האופטימית ביותר של גיתאי, והוא בוודאי אחד המרהיבים ביותר הודות למהלכי המצלמה הווירטואוזיים שמניע שותפו הקבוע של גיתאי בשנים האחרונות, הצלם הצרפתי הנודע אריק גוטייה.

יום 8

את הפנינים הקולנועיות שמרו אוצרי הפסטיבל לישורת האחרונה. "סדר יום חדש" (New Order) של מישל פרנקו היכה באגרוף חזק בבטנו של הקהל. מסיבת חתונה של עשירי העיר נקטעת בברוטליות בידי אורחים לא קרואים שפולשים למתחם, בוזזים מכל הבא ליד, ואינם מהססים לירות כדי להרוג כל מי שאינו משלהם. בהמשך מתגלה שמדובר באירוע אחד מתוך שרשרת אירועים אלימים שפקדו את העיר במהלך הפיכה עממית המובילה לדיקטטורה צבאית חסרת מעצורים. החיזיון הדיסטופי שפרנקו החל לעמול עליו לפני כארבע שנים מקבל בקיץ 2020 מימד אקטואלי. ההפגנות האלימות באירופה, המהומות הגזעניות בארצות הברית, כליאת האזרחים בסגר במדינות דמוקרטיות, ואפילו המסיכות, כל אלה מופיעים בסרט ומתפרשים כמעין נבואות. לא כולם חיבבו את האגרסיביות של הסרט, ואולי לא כולם מוכנים להיפרד מהמזומנים שבכיסם ולחלק אותם לעניים בצורה שוויונית כפי שהסרט מציע שנעשה. אם יעניקו לסרט את אריה הזהב, סביר שהזוכה יעבור לשורותינו וימתן את הלהיטות הפוליטית שלנו. נמשיך לשתות שמפניה ולבלוע חטיפי סלמון מעושן גם בקוקטיילים של הפסטיבל הבא.

חתם את הפסטיבל "ארץ נוד" (Nomadland), סרט עצמאי אמריקאי שביימה קלואי זאו. בתפקיד הראשי – פרנסס מקדרמונד המגלמת את פרן (לכל הדמויות בסרט שם קרוב לשם השחקנים המגלמים אותן), אשה שאיבדה בעל, בית וקהילה, ונאלצת לנדוד ברחבי ארצות הברית בחיפוש מתמיד אחרי עבודות עונתיות. היא מצטרפת לקהילות של נוודים אידיאולוגיים, קושרת קשרים אישיים קצרי-מועד, משתתפת בכלכלה המבוססת על סחר-חליפין, ובעיקר חיה לבדה. מבלי ליצור אידיאליזציה של התופעה רחבת-ההיקף של חסרי הבית בארצות הברית, חושף הסרט בפנינו אפשרות אחרת – לחיים ללא רכוש, ללא מחויבות למקום, בקהילה משתנה המאמינה שכולנו ניפגש בהמשך לאורך הדרך. על רקע הקולנוע האמריקאי מרעיש העולמות, הצליל השקט שמשמיע הסרט הזה היה לי לנחמה. אני מוכן לחזרה לארץ.

יום 9

כך החליט חבר השופטים בהנהגתה של קייט בלאנשט:

אריה הזהב הוענק לסרט "ארץ נוד". במאית: קלואי זאו

פרס חבר השופטים הוענק לסרט "סדר יום חדש". במאי: מישל פרנקו

פרס הבימוי הוענק לבמאי היפני קיושי קורוסאווה, על הסרט Spy No Tsuma

פרס מיוחד של חבר השופטים הוענק לסרט "חברים יקרים!". במאי: אנדריי קונצ'לובסקי

פרס לתסריט הטוב ביותר הוענק להודי קאיטנייה טמהנה, על הסרטThe Disciple 

פרס לשחקנית הטובה ביותר הוענק לוונסה קירבי ("קרעים של אשה")

פרס השחקן הטוב ביותר הוענק לפיירפרנקו פווינו ("פדרנוסטרו")

פרס לתגלית המשחק הוענק לנער האיראני רוהולה זמאני ("ילדי השמש")

וכך הכריע חבר השופטים של "אופקים" בהנהגתה של קלייר דניס:

הסרט הטוב ביותר: "ארץ ישימון". במאי: אחמד בהרמי

פרס הבימוי: לאב דיאז הפיליפיני, במאי הסרט Lahi, Hayop

פרס חבר השופטים הוענק לסרט Listen של אנה רושה דה סוסה הבריטית-פורטוגלית

 פרס התסריט הוענק לסרג'ו קסטליטו האיטלקי על הסרט I Predatori 

פרס המשחק הוענק לקאנסה בטמה על תפקידה בסרט Zanka Contact

הפסטיבל התחיל כזכור בסרט שצולם בוונציה, והוא מסתיים בסרט שצולם אף הוא בעיר המארחת. כמה אלגנטי. "תן לי ללכת" (Lasciami Andare), שביים סטפנו מורדיני ומככבים בו ולריה גולינו, מיה סנסה וסטפנו אקורסי, הוא סרט מתח ומיסתורין, שבמהלכו נדרשות הדמויות להכריע בין פתרונות מן העולם הארצי לבין פתרונות מן הספֵרות העל-טבעיות על מנת לפתור את התעלומה שבפניהם. במהלך צילומי הסרט נקלעה ההפקה לאסון ההצפות הגדול שפקד את ונציה. מבלי להיכנע נמשכו הצילומים, והתסריט שוּנה כך שהמים הגואים הפכו לחלק מן העלילה. כמו הפסטיבל, גם הקולנוע גָבַר על המציאות.

בדרך הביתה

כמאה חסידי ברסלב ממלאים את המטוס בדרך מפרנקפורט לתל אביב. הטייס מסרב לצאת לדרך עד שכולם יישבו במקומם ויעטו מסיכות על הפה ועל האף. קריאותיו של הטייס באנגלית ובגרמנית חסרות-השפעה. את המצב מציל יהודי בעל תושייה. הוא ניגש למיקרופון ומכריז בעברית: "חבר'ה, נא לשבת במקום להדק חגורה ולשים מסיכה, והכל למען קידוש השם". זה מצליח. המטוס ממריא. בדרך יש כיסי אוויר, והנוסעים מתבקשים לחזור למקומות ולהדק חגורות. הפעם מדובר בדרישה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. רעש ומהומה. סירוב מוחלט מדופן לדופן. הדיילים נואשים. "גרמנים לא יגידו ליהודים איך להתנהג". ביקשתי לצאת ולהתאוורר. זה לא התאפשר. האם נקלעתי לקומדיה "טיסה נעימה", או שמא לסרט הפעולה "קון אייר"? זה היינו הך, שניהם מסתיימים בהפי אנד.