זיכרונות וסיפורים

הבמאי הגרמני פולקר שלנדורף, אחד השותפים המרכזיים בגל הגרמני החדש, החל את דרכו דווקא בצרפת, ואחד מחבריו הקרובים בבית הספר התיכון היה ברטראן טאברנייה. הקשר ביניהם נמשך מאז ועד מותו של טאברנייה, לפני שנה, בגיל 79. ירחון הקולנוע הצרפתי "פוזיטיף", שהיה מאז ומתמיד מקורב לטאברנייה, הקדיש לו גיליון כפול (725-6), וביקש משלנדורף להעלות כמה זיכרונות על ידידו.

יש מי שינתח את הסרטים שלו טוב ממני. אני מעדיף להסתפק בכמה סיפורים וזיכרונות על הדרך שבה עוצבה אישיותו המרשימה ויוצאת הדופן של ברטראן טאברנייה.

הכרנו כאשר היינו שנינו בני 16. לבית הספר התיכון היוקרתי "אנרי הרביעי" בפאריס הגעתי מבית ספר ישועי בצפון-מערב צרפת, שם למדתי את השפה. בפאריס לא הכרתי איש. תקנון המגמה לפילוסופיה בבית הספר, בה הייתי רשום, דרש שאהיה בקשר מתמיד עם תלמיד אחר מן הכיתה, שמשפחתו התגוררה בעיר. אחד התלמידים, בחור גבה קומה, התנדב לתפקיד. קשה היה לנחש אז שהתלמיד היורמי הזה, ממושקף וביישן, עתיד להיות דמות מרכזית בתרבות הצרפתית, אדם נחוש שינהל דיונים סוערים בטלוויזיה ואפילו בבית הנבחרים, ילהיב קהל רחב, וידביק אותו באהבתו לקולנוע, יבלה לילות שלמים בוויכוחים פילוסופיים למיניהם, יפרסם ספרים ומאמרים על סרטים שעשו אחרים, מבלי לגלות בכתיבתו אף שמץ של יוהרה או רצון לכפות את דעתו, וכל זה במקביל למלאכת בימוי סרטים, שכעשרה ביניהם הם יצירות מופת של ממש.

כשיצאנו מבית הספר, התיישבנו על ספסל, והוא פרס בפני את כל סודות המוסד שאליו הצטרפתי. ביום הראשון שלאחר מכן הוא הציג אותי בפני משפחתו, שהתגוררה אז במרכז פאריס, בשדרות האופרה, דירה בורגנית צרת-מידות שבה שולחן האוכל היה מוצב במסדרון שבכניסה לדירה. הייתי כולי נבוך כשעליתי במעלית העתיקה שהתנשפה כל הדרך למעלה, לבוש בחליפה הכהה שלי עם עניבה שחורה. כשצלצלתי, הדלת נפתחה מייד, ומן הדירה נשמעו קולות רמים של ויכוח סוער, ואיש לא שם לב אלי. חברי לכיתה ושתי אחיותיו הצעירות, סופי ולוראנס, הטיחו זה בזו דברים כדורבנות במהירות מסחררת, תוך כדי עריכת שולחן האוכל. אמו של ברטראן, במטבח הצמוד, טרחה על הכנת הארוחה, שעה שאביו היה טרוד כולו בפינוי השולחן מערימות העיתונים והספרים שהיו פזורים עליו. ידידה שהגיעה אחרַי הוצגה בפנַי כאחותה של "פרנסואז סאגאן הנוראה הזאת", שבאותם ימים הייתה נערצת על בני הנוער בצרפת יותר מכל כוכבי הקולנוע.

תוך כדי סערת הוויכוח התיישבנו כולנו לשולחן כדי ליהנות מן הארטישוקים, שלא ידעתי אז עדיין איך מטפלים בהם, מן העוף ביין ומסורבה הקסיס. ישבתי באמצע, בין כל המתקוטטים הרועשים, המום, ולא העזתי להוציא מלה מהפה. הם התדיינו שם על הספר האחרון של קומוניסט-סלון בשם אראגון, על המניות של חברת "בריטיש פטרוליום", שבה עבד אביו של ברטראן, על השמלה החדשה של לוראנס, ועל המאמר החצוף עד בלי די של ברנש בשם טריפו בכתב העת Arts. כך התנהל הביקור הראשון שלי בבית משפחת טאברנייה, ביקור ששוחזר לאחר מכן בקביעות מדי יום ראשון, בשנים הבאות. שמחתי שאיש לא שם לבו אלי, פרט אולי לאחיות, שגיחכו מדי פעם כאשר האורח הגרמני המצחיק לא הצליח להתמודד עם כל משחקי הלשון שהן השתעשעו בהם. חשתי כמו בן כפר, אולי עוד יותר מכפי שנראיתי בעיניהן. הנחמה היחידה שלי הייתה, שהן התייחסו לאחִיהן באותה צורה, לעגו בסתר ליורם המסורבל הזה, והשתמשו בראשי התיבות של שמו (BT) כדי לכנותו, בצרפתית, beta (טמבל).

בדרך הביתה קניתי את הגיליון של כתב העת Arts כדי לקרוא את המאמר של אותו טריפו. באמצעות המאמרים בכתב העת הזה גילינו, ברטראן ואני, את הסערה המתחוללת בקולנוע הצרפתי. הלכנו לבית הקולנוע "פאגוד", ושם התפעלנו מן הסרט הקצר הראשון של טריפו, Les Mistons, מעין מכתב אהבה גלוי של צעיר מתבגר לברנדט לאפון. ברטראן גם דאג לרשום אותי לחוגים של הנוער המוסיקלי הצרפתי, והלכנו יחד לתיאטרון לעיתים תכופות ככל האפשר. אני זוכר במיוחד את מחזהו של מקס פריש, "המציתים", סאטירה נוקבת על הבורגנות השווייצרית. כעבור שנים עיבדתי לקולנוע את ספרו המפורסם ביותר של פריש, "הומו פאבר".

יום בהיר אחד הגיע לבית הספר מכתב שהזמין אותי למשרדים של הגברת אדרי דה קארבוצ'ה. היא הייתה ידידה של משפחת טאברנייה, וברטראן שלח אליה בקשה להשתתף בהשתלמות, אבל חתם על מכתב הבקשה בשמי. כך זכיתי לבלות את החופשה הבאה בהכנת כתבה על דיג סרדינים עבור כתב עת בשם "הים". זאת, בשעה שברטראן התגלגל מצחוק כאשר סיפרתי לו על פגישתי עם אותה גברת, שנודעה כבעלת דעות ימניות קיצוניות. זה נראה לו עוד יותר מצחיק משום שבאותו זמן הצטרפתי לתנועה שדרשה את עצמאות אלג'יר, לא כפעיל של ממש, אלא רק בחלוקת כחמישים עותקים של הספר "השאלה" מאת העיתונאי אנרי אלג, אותו עיתונאי שחשף את מעשי ההתעללות של הצבא הצרפתי בתושבי אלג'יר, ומשום כך נאסר להפיץ את ספרו. מישהו הלשין עלי, עמדתי להיות מגורש, לא רק מבית הספר אלא גם מצרפת, אבל למזלי, ברטראן סילק בזמן את הספרים מן המיסתור שלהם בבית הספר, וטמן אותם במקום אחר, כנראה בתוך הדירה שבשדרות האופרה.

בהזדמנות זו, ובהזדמנויות נוספות, התברר לי שברטראן ניחן באומץ לב, ואינו נרתע ממעורבות פוליטית, אבל הוא בחל בהגזמות, בין אם פוליטיות ובין אם אסתטיות, והעדיף במקום זאת להיצמד לעובדות, ולא לגלוש להצהרות או לפעולות פנאטיות. הוא הסתייג מהצגות מוחצנות, בין אם מדובר היה בשחקנים או בפוליטיקאים, הוא חשד בסיסמאות מוכנות מראש ובאלה שניפנפו בהן, העדיף את ההיגיון הפשוט והישר, והאמין שזה הבסיס הבריא ביותר להישען עליו.

מאוחר יותר הוא הפעיל לטובתי את הקשרים שהיו לאביו כדי שאוכל – הייתי אז בן 21 בלבד – להתקבל לעבודה בהפקת סרט של לואי מאל. רוז'ה נימיה, מחבר התסריט של "מעלית לגרדום", היה אחד מחבריו של רנה טאברנייה, ולא במקרה יש בסרט שורת דיאלוג שאומרת "אה, טאברנייה, הוא תמיד מאחר". רנה כנראה סיפר לתסריטאי על החבר הטוב של בנו, שגם הוא בוגר של החוג לפילוסופיה. נימיה הזמין אותי למשרדו בהוצאת "גאלימאר", והפקיד בידי פתק שנועד ללואי מאל ("לואי יקירי, תרומתו של פילוסוף אינה יכול להזיק"). כך התקבלתי לעבודה בהפקה של "זאזי במטרו", וקשרתי ידידות אמיצה עם מאל שנמשכה עד יום מותו.

כהבעת תודה על כל העזרה שהגיש לי, בחרתי בברטראן לעוזר הבמאי שלי בסרט הקצר היחיד שביימתי. הסרט עסק, בעקיפין, במלחמת אלג'יר, והכותרת האחרונה בו הייתה משהו נוסח "תחי אל ג'זיר".

יום אחד ברטראן נשלח לראיין את ז'אן-פייר מלוויל בשביל ירחון קולנוע שטרם נקרא אז "פוזיטיף", ותוך כדי הריאיון הוא סיפר לו על גרמני צעיר ומוכשר. וכך הפכתי להיות עוזר הבמאי של מלוויל, ואילו ברטראן עצמו עבד גם הוא לצידי, כמשתלם וכשק החבטות של מי שנחשב לאחד מאבות הגל החדש. למרבה ההפתעה, ולמרות נטייתו של ברטראן להשתעשע במתיחות ובבדיחות, הוא שמר לכל אורך ההפקה על רצינות מוחלטת. כמבקר קולנוע, הוא העריך את העמדות המוסריות של הבמאים שעליהם כתב, לא פחות מן המיומנויות שלהם כקולנוענים.

כשברטראן מתייחס לבמאי האמריקאי דלמר דייוויס בספר "50 שנות קולנוע אמריקאי", נדמה כאילו הוא מדבר על עצמו: "יצירתו האישית מאוד בנויה כולה סביב נושא מרכזי אחד: החינוך והידע. גיבוריו לומדים להכיר בסרטיו דרך חיים שונה, גזע, עם או דת אחרים. ביצירתו אפשר למצוא את השאיפות הרומנטיות שמאפיינות סוג מסוים של תרבות אמריקאית, ואתיקה שמזכירה את המחזות של קורנאי".

הוא לא חשש אף פעם להירתם למאבקים בנושאים שהיו חשובים בעיניו, וזה היה גם הבסיס לידידות שנקשרה בינינו. הוא היה מעורב בסוגיות של חינוך, הוא תקף את השחיתות במערכות המשפט והמשטרה, והוא זעם על מעללי אמצעי התקשורת והפוליטיקאים. הוא חזר ודש שוב ושוב במלחמה, לא מלחמת העולם השנייה שהירבו כל כך לעסוק בה, אלא במלחמת העולם הראשונה, "המזוהמת", כפי שכונתה בצרפת, מלחמה של חפירות ובוץ, מלחמה שגרמה לכל תושביה טראומה קשה, ולא משנה אם התנהלה קרוב לפאריס או אי-שם בבלקנים.

על אף שברטראן לא נהג להפליג בהבעות רגשניות, הוא בחר בי כסנדק לבנו נילס, שעתיד היה להפוך גם הוא לקולנוען, ואני גאה בידידות שקשרה בינינו לאורך השנים.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות