…ועוד קצת אוזו

בשנה שעברה ציין הקולנוע היפני 60 שנה למותו של יאסוז'ירו אוזו. מי שנחשב אולי לבמאי היפני ביותר שהיה לקולנוע של ארץ השמש העולה נולד ב-12.12.1903, והלך לעולמו בדיוק 60 שנה לאחר מכן, באותו תאריך, 12.12.1963, ממחלת סרטן הגרון. המאמר של עופר ליברגל מספר בפירוט על עבודתו כבמאי ועל תכונותיו האופייניות. אוסיף כאן, שאולפני "טוהו" ו"שושיקו", בהם עבד כמעט כל חייו, מצאו לנכון לחגוג את המועד בהוצאת עותקים חדשים של כל סרטיו הרבים של אוזו (54 בסך הכל), בהשתתפותו הפעילה של אחד המעריצים הגדולים ביותר שלו, וים ונדרס, שכמחווה לכל הסרטים האלה ביים את "ימים מושלמים". עכשיו, עם בואם המחודש של סרטי אוזו לסינמטק תל אביב, יורשה לנו להוסיף, מעֵבֶר לְמה שיוצג בחודש יוני בסינמטק, עוד כמה מסרטי המופת שלו. כדאי לחפש ולראות גם אותם.

נולדתי, אבל...(1932) – I was born but…

עד כמה שקשה להאמין, למרות תאריך ההפקה, הסרט הזה מופיע כסרט ה-24 ברשימת הסרטים של אוזו. אוזו היה בן 29 כשהשלים אותו, וזה בהחלט נחשב לסרט נעורים שחור-לבן אילם. כעבור 27 שנים הוא ביים גירסה חדשה עם קול ובצבע, שמה "בוקר טוב" (1959), ומבקרי הקולנוע בעולם מתווכחים עד עכשיו איזה משני הסרטים מוצלח יותר. הנטייה הכללית היא להצביע על הסרט העתיק, על אף שרוב העותקים שבנמצא רחוקים מלהיות מושלמים. אולי במסגרת הרסטורציה המבוצעת בכל סרטיו של אוזו יצליחו לשפץ גם את זה ולהביאו למצבו המקורי, או לפחות קרוב לכך. אבל גם ללא השיפוץ, ולמרות המכשולים הטכניים, כדאי ואולי אפילו חובה לראות את "נולדתי אבל...", ששימש השראה לבמאים רבים וטובים במערב, מן הגל החדש ואילך, ביניהם פרנסואה טריפו ו"400 המלקות" שלו.

נולדתי אבל ... - טאטסואו סאיטו, טומיו אאוקי, הידאו סוגאוורה - צילום: IMDB

כותרת לפני תחילת הסרט מצהירה ש"אין זה סרט לילדים". זאת, כאשר מדובר בסרט שמשתתפיו כמעט כולם ילדים, והוא עוסק ביחסם למבוגרים שלצידם הם חיים. אבל כאשר צופים בו, מתברר קודם כל שזה בהחלט יכול להיות סרט לילדים, אם כי למבוגרים יש הרבה מה ללמוד ממנו, ואפשר למצוא בתוכו את אוזו, על כל מה שמאפיין אותו בכל שלל יצירתו, המוקדמת והמאוחרת כאחד: התייחסות למבנה החברה היפנית, עימות בין דורות, חיי משפחה ממוצעת וההיררכיה שבתוכה, יחסי עובדים-מעבידים, השימוש המופלא שלו בילדים, ועוד כיוצא באלו. הכל ארוז יחד בחבילה שבמרכזה שני אחים שובבים, כבני תשע ועשר, שאביהם מחליט להעתיק את מגורי המשפחה לפרבר קרוב למגורים של מעבידו, מתוך סברה שזה עשוי לקדם אותו בסולם הדרגות של החברה. התמונה הראשונה בסרט – גלגל משאית אשר עמוסה בכל חפצי המשפחה תקוע בתוך בוץ ומתקשה להמשיך לדחוף את הרכב קדימה – יכולה בהחלט להתפרש גם כמעין סמל לחברה שתקועה בבוץ ואינה זזה ממקומה.

אם האב נראה מאושר ממקום המגורים החדש, ואשתו הכנועה עסוקה במלאכות הבית מכדי להביע עמדה מִשֶל עצמה, שני הזאטוטים מאוד לא מרוצים מן המעבר. כעת הם צריכים למצוא דרך להשתלב בחבורת בני גילם בפרבר, שבה החזק (ונא לשים לב, להבדיל מן המבוגרים, החזק ולא העשיר) הוא כמובן השולט, וכל האחרים נשמעים לקולו בלי לערער. בית הספר גם הוא בבחינת בעיה, כי הרי שם יצטרכו להתעמת עם כל הילדים האחרים שהם אינם מכירים, ולכן עדיף לקחת את ארוחת הבוקר שהכינה אמא ולזלול אותה בחיק הטבע. השניים, שמעשי הקונדס שלהם שזורים על פני הסרט ברוח עליצות טובה, משוכנעים שאביהם הוא איש חשוב, וחשיבותו צריכה להשרות גם עליהם, עד שהם מגלים שהאב משתטה ושם עצמו לצחוק רק כדי לשעשע את הבוס ולהתחנף אליו. כשהם חוזרים הביתה ומוחים על כך בקול גדול, הם מקבלים ממנו הסבר על מבנה חברתי ולמה צריך להיכנע לכללים שלו כדי להביא מדי שבוע את הכסף שבו רוכשים את המזון שהם אוכלים. זה מקומם אותם כל כך, עד שהם מכריזים על שביתת רעב: הם לא יאכלו עד שהאב לא יחדל להיות בדיחה בעיני אחרים. וזה מחזיק מעמד עד שהאֵם מכינה כדורי אורז מתוקים.

מול הבטלה של אנשי המשרד, אשר עסוקים רוב הזמן בשום דבר, שיעורי הקליגרפיה בבית הספר אינם נראים מרתקים יותר, והמבטים שמחליפים שני האחים כאשר הם רואים סרט ביתי שבו האב מגלגל עיניים ומצחיק את מעבידו, מעידים היטב עד כמה העלבון הזה צורב בהם. זה איש חשוב, האבא זה? אפילו צ'ישו ריו הנצחי נוטל חלק קטנטן בסרט. אם תשימו לב היטב, הוא זה שמפעיל את מכונת ההקרנה שמציגה את הסרט המעליב כל כך.

היה פעם אב (1942) - There was a father

זה הסרט שאוזו נהג להצביע עליו כסרט החביב עליו ביותר בין כל אלה שעשה. אוזו החל לכתוב אותו לפני שנשלח לשירות מילואים ב-1937 במנצ'וריה שיפן כבשה באותם ימים, והוא נהג לומר שכתב אותו שוב ושוב עד שחזר ליפן וביים אותו ב-1942. היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר הקרבות נגד הצבא האמריקאי השתוללו בכל רחבי האוקיינוס השקט, וכל סרט צריך היה לקבל את אישור הרשויות הצבאיות לפני שניגשו לצלם אותו. לכאורה, ההפקה אושרה משום שיש בתסריט כל המרכיבים הצפויים בסרט תעמולה על הקרבה עצמית ואהבת מולדת, אלא שאוזו הצליח לעקוף רבות מן הקלישאות שעשויות היו להתגנב פנימה. הסרט הוא במידה מסוימת גירסה חדשה לסרט שאוזו ביים לפני המלחמה, "הבן היחיד" (1936), שם דוּבר במערכת היחסים בין אם לבנה היחיד. האמת היא שיש בין שני הסרטים נקודות משותפות, גם אחרי כל השיכתובים הרבים, ופער השנים שמפריד ביניהם, שנים שבמהלכן השתנו הנסיבות שבהן נעשה כל אחד מהם. צ'ישו ריו מגלם הפעם מורה שיוצא לטיול עם כיתתו, ואחראי, לפחות לפי אמות-המוסר שלו, לתאונה טראגית, שבעקבותיה הוא מתפטר מן ההוראה ומתחיל להתפרנס בצורה שונה. למורה יש בן שהוא מטפח ברוב אהבה ומסירות, וכאשר מתברר לו שאין בידו לתת לבן כל מה שהוא זקוק לו כדי להצליח בחיים, הוא משאיר אותו בבית דודו ונוסע לטוקיו, שם אפשר להרוויח יותר כסף. זו הפרידה ראשונה של האב והבן, ובעקבותיה תבוא סדרה של פגישות קצרות ופרידות ארוכות, כאשר שעון הזמן החולף, אשר משנה את פני שתי הדמויות הראשיות, הוא זה שקובע את התפתחות העלילה. האב עמֵל לממן את לימודי הבן, שנמצא תמיד בפנימיות רחוקות ממנו, חופשות מסתיימות כמעט לפני שהן מתחילות, ותקוות ההורה שאינה מתממשת בסופו של דבר היא, שכאשר הבן יסיים את לימודיו ויהיה עצמאי, יוכלו שניהם לגור יחד בטוקיו, איחוד אחרי פרידה ארוכה וכואבת כל כך.

היה פעם אב - צ'ישו ריאו והארוהיקו צודה - צילום: פסטיבל לוקרנו

קשה למצוא סרט שבו אוזו העתיר כל כך הרבה חיבה על דמות אחת, כמו זו שהוא מעניק כאן להוריקאמה (ריו), האיש המאמין בכל נימי נפשו בערכים כמו הקרבה, ויהיה מחירה אשר יהיה. ואכן, רבים מן המבקרים ביפן סבורים שזו אחת ההופעות המופלאות ביותר בקריירה הארוכה של צ'ישו ריו, שנמשכה למעלה מ-70 שנה. אין ויכוח שגם היום נודף מן הסרט הזה ריח הלאומנות היפנית, והאדרת המסורת שמכתיבה את ההקרבה העצמית כתכונה הראשונה במעלה. אין זה פלא, בהתחשב בכך שהצנזורה היפנית עבדה שעות נוספות באותה תקופה. אבל הביצוע המופלא של שני השחקנים הראשיים, וכן האיפוק והשפה הקולנועית המרומזת שחייבת להיות ברורה לכל צופה שרוצה לעשות מאמץ קטן, הם מופת כשלעצמו. שימו לב לפרידה הראשונה של האב ובנו, כשהבן, עדיין ילד קטן, פורץ בבכי, ולמרות הכל ברור לשניהם שהפרידה הכרחית. שימו לב לתמונה הבאה, שבה נראים גגות של בתים, אחריה עובר אוזו לפְּנים של חדר מכונות, מראה את האב, מבוגר יותר, נכנס פנימה, משוחח עם פועל אחר, ובשיחה הוא מציין שבנו בן 25. דרך יוצאת דופן ויעילה להצביע על השנים שחלפו. ועוד, שימו לב לשתי סצינות של האב והבן אשר יוצאים יחד לדַיִג, פעם כשהבן הוא עדיין ילד, פעם נוספת כשהוא כבר מבוגר. עִקבו אחרי הדרך שבה הם משליכים את הפתיון לנהר. שיעורים בקולנוע.

אורח בפרבר (1946) – The Tenement Gentleman

זה הסרט הראשון שביים אוזו אחרי מלחמת העולם השנייה. במהלכה, בשנת 1942, הוא נשלח לשירות מילואים שני, הפעם בסינגפור, ושירת שם עד סוף המלחמה. הוא החל לצלם אותו בחודש מרץ 1946, ובחודש מאי באותה שנה כבר הוקרן הסרט בבתי מהקולנוע. בשונה מרוב סרטיו של אוזו, אשר צולמו בתוך אולפנים, מתרחשים בתוך דירות או משרדים, ועוסקים בעיקר במבנה המשפחה היפנית (אשר כמתברר אינה שונה כל כך ממשפחות בשאר חלקי העולם), זה אחד הסרטים המעטים מאוד שהוא צילם שלא באולפן בלבד. הוא שילב בו גם צילומי רחוב רבים, שבהם אפשר לראות את הריסות טוקיו אחרי המלחמה, ואת המצב העגום של האוכלוסייה באותה תקופה. העלילה מתרכזת בפרבר, שכונה שבה הדיירים הגרים בסימטאות הצרות מתארגנים במעין אגודה שיתופית לעזרה הדדית. הסרט הוצג השנה במסגרת סרטים הקלאסיים בפסטיבל קאן, ובמקרה או שלא, סמיכות הקרנתו לזו של סרט חדש של הבמאי הירוקאזו קורה-אדה, שרבים רואים בו יורש רוחני של אוזו, הוכיחה פעם נוספת עד כמה במאי כמו אוזו מצליח להפוך את כל הגינונים היפניים המסורתיים לחלק בלתי-נפרד מחוויה אנושית אשר מובנת לכל העולם, ואילו במאים אחרים, וזה כולל את קורה-אדה בסרטו האחרון, מציגים את הגינונים האלו כמעין אקזוטיקה מן המזרח הרחוק.

אורח בפרבר - אספית דיירים - צילום: פסטיבל קאן

העלילה עוסקת בילד אסופי שאבד לאביו הנגר במהלך נדודיהם מעיר אחת לשנייה. הזאטוט, שנותר לבד בדרך שוממה המובילה לפרבר מרופט בפאתי טוקיו, נדבק לאחד מבני השכונה, טאשירו (צ'ישו ריו, השחקן שהופיע ב-52 מסרטיו של אוזו), שהוא מעין בדרן של שווקים. הילד אינו מרפה ממנו, הולך אחריו, ומסרב להניח לו, אבל אינו מוציא מלה מפיו. הם מגיעים לבקתה בה מתגורר טאשירו עם שותפו, ראש הוועד של הפרבר כולו. טאשירו היה רוצה שהפרבר יאמץ את האסופי, אבל הרעיון אינו מוצא חן בעיני שותפו, ואיש מבין הדיירים האחרים אינו שׂשׂ לאמץ אותו, עד שאלמנה אחת נופלת בפח, מתנדבת זמנית, ומוצאת את עצמה מטופלת בילד השתקן למרות שאינה חפצה בו כלל. מערכת היחסים בין דרי השכונה, ובעיקר בין האלמנה לבין הילד שנפל בחלקה, וממנו היא מנסה להיפטר בדרכים שונות ללא הצלחה, היא הקו העלילתי של הסרט. אבל העיקר בו הוא מערכת היחסים בין הדמויות השונות, ואחת הסצינות המקסימות בו מציגה את כל דיירי הפרבר יושבים יחד מסביב לטאשירו, והוא סוחף אותם לשירה במקהלה שבסופה כולם מצטרפים לשירה (סצינה דומה אפשר למצוא בגירסה של קורוסאווה ל"בשפל" של גורקי). האנושיות והחיבה של אוזו לדמויות, הפשטות חסרת ההתחכמויות שבה צולם הסרט, כמעט ללא תנועות מצלמה, אשר ממתבוננת בסביבתה, כמו בכל סרטיו של אוזו, מגובה העיניים של מי שיושב על טאטאמי, כל אלה הם מרכיבים שמאפיינים את הסגנון של אדם שכל שותפיו לעבודה בכו כאשר הלך לעולמו. העבודה שלו עם ילדים, בכל הסרטים וגם בסרט זה, היא מופת של אהבה והומור. כל מי שקצה נפשו בסופרמנים למיניהם, ינשום לרווחה בסרט הזה.

האחיות מונקאטה (1950)

בזמנו נחשב סרט זה לאחד הסרטים היותר מסחריים של אוזו. הוא מבוסס על רומאן באותו שם שהיה רב-מכר ביפן. הסרט היה קבור במשך תקופה ארוכה בארכיונים של חברת "טוהו", ורק עכשיו הוא זוכה לגאולה מחודשת. שתיים מן השחקניות הבולטות של הקולנוע היפני מאותה התקופה, קינויו טנאקה (שהייתה השחקנית החביבה על מיזוגושי) והידקו טאקאמינה (שהרבתה להופיע בסרטיו של מיקיו נארוזה), הן שתי האחיות, וצ'ישו ריו נמצא כאן שוב, כאביהן שהרופאים קבעו כי נותרה לו שנה אחת בלבד לחיות.

במרכז העלילה שתי בנותיו של איש מכובד, המבוגרת נשואה וחיה עם בעלה במקום אחר, ואילו הצעירה עדיין גרה בבית. כבר בסצינות הראשונות של הסרט מקבלת הבת הבוגרת יותר, סצוקו (טנאקה), את בשורת האיוב על מחלת אביה. מכאן ואילך הסרט מתרכז במערכת היחסים בינה לבין אחותה הצעירה יותר, מאריקו (טאקאמינה). שעה שהאחות הבכירה נאמנה בכל למסורת ולערכים הישנים שהינחו את החברה היפנית, הצעירה שובבה יותר, חיונית, חופשייה ומשוחררת יותר, אינה מסוגלת להעריך את שלוות המקדשים העתיקים, ואינה חוששת לעשן או לשתות אלכוהול, אם כי היא משתדלת שלא לעשות זאת בנוכחות אחותה. סצוקו נשואה למהנדס מובטל ושתיין כרוני, אסון כבד במונחי החברה היפנית, שחי מן הרווחים של רעייתו, המחזיקה בר במרכז העיר. הצעירה אינה נשואה עדיין, ולא נראה שהעובדה הזאת מטרידה אותה במיוחד גם אם זה נחשב למעין אסון במונחי המסורת היפנית. הדרמה נבנית סביב אהבת נעורים של האחות הגדולה, סצוקו, עוד מן הימים שהמשפחה שהתה במנצ'וריה, כשזו הייתה כבושה בידי היפנים לפני המלחמה. אותה אהבה לא מומשה, אולי משום ששני בני הזוג לא העזו להביע את רגשותיהם כראוי, ונשמעו לכל המנהגים שמסורת כפתה עליהם. האחות הצעירה, מאריקו, מגלה את הסיפור על ניצני אותה אהבה כשהיא מעיינת ביומנה האישי של אחותה, חטא בל-יכופר בחברה שאוהבת כל כך לשמור על פרטיות, והיא מבקשת להחזיר את בני הזוג שנפרדו אז, זה לזרועות זו, מה עוד שהיא אינה יכולה לשאת את גיסה, על התנהגותו הבוטה ושתייתו המופרזת. בקיצור, המשפחה, הסודות הקטנים שנחשפים ומסבכים את כל הדמויות, עימות בין דורות ומסורות, חוט שדרה שמאפיין רבים מסרטיו של אוזו.

האחיות מונקאטה - הידקו טאקאמינה וקינויו טאנקה - צילום: פסטיבל קאן

מבעד לטיפול שיכול להיראות כבסיס ראוי אולי לטלנובלה טלוויזיונית, אוזו בודק בעדינות ובתבונה רבה לא רק את השינויים החלים בערכים של החברה היפנית אחרי המלחמה, אלא גם את המעצורים, המגבלות והמושגים שהיו מושרשים עד אז, ורבים לא הצליחו להשתחרר מהם. אין כאן אפילו שוט אחד או התייפייפות אחת שאינם חלק חיוני בעלילה. טנאקה, בדמות האחות הבכירה, במישחק שלמרות האיפוק שבו היא מצליחה להעביר את כל הקשת הרחבה של רגשותיה אל הצופה, וטאקאמינה, שהיא מעין נציגה של הדור היפני אשר גדל אחרי המלחמה, מתנצחות בטוב לב לכל אורך הסרט, אבל איש לא יטיל ספק בחיבה שקושרת ביניהן. שימו לב לסצינות הבר שהוא מקום מפגש מסורתי בסרטי אוזו, וכאן הוא גם מוקד לכמה מן הרגעים הדרמטיים בו, בעיקר בהתנגשות שבין סצוקו לבעלה.