… ועוד עשרה מטורונטו

פסטיבל טורונטו היה השנה פסטיבל היברידי, במהדורה מצומצמת: במקום קרוב ל-400 סרטים, הציגו רק כ-60. לעיתונות הציעו תוכנית מקוונת שבה הקפידו לבטל חלק מן הסרטים, בעיקר אלה שבעליהם לא הסכימו להפצה בינלאומית רחבה. במקביל הוצגה התוכנית המלאה של כל הסרטים בבתי הקולנוע של העיר למען תושביה, כאשר אותם אנשי תעשייה שמוכנים היו לנסוע לשם, זכו גם הם לראות את כל הסרטים, גם אלה שפנויים לטריטוריות שלהם וגם אלה שעדיין לא. אנחנו הסתפקנו, באין ברירה, בגירסה המקוונת, שמתוכה דלינו את עשרת הסרטים הבאים.

פינגווין בלום – במאי: גלנדין אייבין

Penguin Bloom – dir. Glendyn Ivin

נעמי ואטס רשאית בהחלט להתלונן שבסוף הסרט הזה הייתה מלאה כולה בסימנים כחולים של ציפורים שניקרו בה, ומטונפת בלשלשת שפלטו עליה. אבל בסך הכל, התוצאה די מצדיקה את הסבל. זהו סרט משפחה שוודאי ירגש ילדים רבים וגם את הוריהם. אין בו אולי שום דבר מרחיב את הדעת הקולנועית, ואין בו גם מסר פוליטי או חברתי מקורי ומיוחד במינו, אבל יש בו בדיוק מה שצריך כדי לצבוט לבבות רכים ולהדק קשרי משפחה.

הסרט צולם כולו באוסטרליה, בבית מבודד שליד חוף הים. לנוף יש תפקיד חשוב, ומה שחשוב עוד יותר הוא חבורת עורבי הנחל המגלמים ביחד תפקיד אחד – זה של העורב המכונה "פינגווין בלום". חשובים לא פחות הם המאלפים שהכינו אותם לקראת ההסרטה. גם הגברת ואטס עושה את מלאכתה כראוי, אם כי היא עמדה כבר בפני משימות דרמטיות קשות ומורכבות יותר. ואם בעבודתו של הבמאי גלנדין אייבין אפשר לזהות את עברו העשיר בבימוי לטלוויזיה ובקלישאות שבהן משתמשים שם כדי לספר סיפורים, זה לא מפריע יותר מדי בעבודתו. כבעל מקצוע הוא משתדל כמיטב יכולתו לא לזייף.

ואטס מגלמת אם צעירה, ספורטיבית ונמרצת, שמרבה בפעילויות נוסח טיולים בטבע, ריצות, שחייה וגלישה בים. ביום בהיר אחד, כשהיא מטפסת עם בעלה ושלושת ילדיה במעלה מגדל גבוה, משום מיטיבים לראות את הנוף, היא נשענת על מעקה רעוע, נופלת מגובה רב, שוברת את גבה ונשארת משותקת, כלואה בכיסא גלגלים, מלאת כעס ושיטנה כלפי כל העולם, משוכנעת שבעצם כילתה את חייה ושאין בהם עוד טעם. מה שמשנה את הגישה שלה הוא לא רק אהבתם ומסירותם של בעלה וילדיהם, אלא העובדה שבתה הבכורה, ילדה כבת 12, מאמצת לעצמה אפרוח של עורב נחל שמצאה מתחת לסלע על חוף הים.

למרות התנגדות האם, הסבורה שציפור דרור אינה יכולה לשמש כחיית מחמד אלא אם כן שמים אותה בכלוב ואז רק מאמללים אותה, הילדה בכל זאת מתעקשת, מחזיקה באפרוח שהופך בהדרגה לעורב נחל מלוא קומתו, מטייל בתוך ביתה של המשפחה המאמצת כבתוך שלו, מסרב לעוף כי אין מי שילמד אותו להשתמש בכנפיו, אבל חוץ מזה הוא חביב עד כדי כך שהוא כובש את כל יושבי הבית בלי יוצא מן הכלל. אפילו האם המתוסכלת והזועמת אינה יכולה להתאפק, וזה בעצם הסיפור כולו. כי גם כשהוא לומד בסופו של דבר להרקיע שחקים, הוא עדיין שומר אמונים למציליו וממשיך להיות אחד מבני הבית. אז נכון שיש בסרט יותר מדי פלאשבקים שמזכירים לצופים את המראה האתלטי של האם לפני שנפלה מן המרפסת, ועוד תכסיסים שקופים כאלה ואחרים שנועדו לצבוט את הנשמה, אבל בהצגה יומית זה יעבור ללא הרבה מחאות.

עוד סיבוב – במאי: תומאס וינטרברג

Another Round – dir. Thomas Vinterberg

מאז שפסטיבל קאן הודיע על הסרטים שבחר, אבל כידוע לא הציג עקב מגיפת הקורונה, האחד שכולם ציפו לו בקוצר רוח ועם הרבה מאוד תקווה, היה הסרט הזה של הבמאי הדני, אשר לפני שנים זכה בפרס על סרט הביכורים הקצר שלו בפסטיבל הסטודנטים בתל אביב. בסופו של דבר, חודשים רבים אחרי קאן נחשף סרטו החדש בטורונטו, ויכול מאוד להיות שלולא ההמתנה הארוכה וההילה שנקשרה לו בינתיים ופגמה משום כך בגורם ההפתעה, הייתה ההנאה מן הצפייה בו גדולה עוד יותר. השאלה אם מדובר בסרט שמזמין אנשים להיעזר במעט אלכוהול כדי להשתחרר ממעצורים, או שמא מדובר בסרט שמבקש להזהיר מפני לגימת יתר של משקאות חריפים, תישאר מן הסתם פתוחה. יש להניח שהתשובה הנכונה היא שמותר ללגום, אבל במידה, אף פעם לא יותר מדי. בקיצור, למצוא את שביל הזהב, שכולם מחפשים בחיים, בכל מה שהם עושים, ורק מְתֵי מעט מוצאים, אם בכלל.

גיבור הסרט, אותו מגלם אחד הכוכבים המובילים של הקולנוע הדני, מאדס מיקלסן, הוא מורה בבית ספר תיכון, בגיל העמידה, זה שבו מסתמנים המשברים של אמצע החיים. השיגרה אוכלת בו כל חלקה טובה, הן בעבודה עם תלמידיו המשתעממים בשיעוריו והן בחיי המשפחה שהעובש מתחיל לעלות בהם. נחמתו היחידה היא מפגש עם שלושה חברים בני גילו, גם הם מורים באותו בית ספר, שנמצאים במצב דומה לזה שלו. באחד המפגשים שלהם, תוך כדי דיון בשאלה, מה צריך לעשות כדי לצאת מן המצב הזה, מציע אחד מהם לנסות נוסחה של הוגה דעות נורווגי, שטוען כי אחוז האלכוהול בדם נמוך מדי, ורק אם יאזנו אותו אפשר יהיה ליהנות מן החיים. השני מזכיר פסנתרן מהולל שלפני כל קונצרט דואג להגיע לגבול הדק שבין פיכחות לשיכרות, ואז ביצועיו מפליאים במיוחד. בהיותם מורים, מחליטים הארבעה לא רק לבדוק את הרעיון, אלא גם לעשות זאת במסגרת מחקר מסודר שבו ירשמו בקפדנות מה בדיוק התוצאות המתקבלות מהעלאת אחוז האלכוהול בדם, כל אחוז וההשפעה שלו.

בשלבים המוקדמים, הניסוי מצליח מעבר למשוער – התלמידים בבית הספר מתפעלים מן האנרגיות החדשות ומרעננוּת השיעורים של אותם המורים, ואילו בבית, בנות הזוג, לאלה שיש להם בנות זוג, מגלות גבר שנעוריו מפעמים בו שוב, אחרי שנדמה היה כי נס ליחו לחלוטין. אבל עם ריבוי הניסויים בשילובים שונים ומשונים של כל מיני משקאות בכל שעות היום והלילה, הברכה מאיימת להפוך לקללה, והקומדיה מקבלת גוון מלודרמתי.

בין אם זו סאטירה על אורח החיים בדנמרק או לֶקַח בענייני צריכת אלכוהול, זה אחד הסרטים היותר מוצלחים את עידן הקורונה, השחקנים הדניים מוכיחים שוב שהם רמה בפני עצמה, ווינטרברג יודע איך להעז במידה הנכונה כדי שאיש שלא ייפגע מדבריו.

תחת שמיים פתוחים – במאית: מיואה נישיקאווה

Under the Open Sky – dir. Miwa Nishikawa

מיואה נישיקאווה היא במאית יפנית באמצע שנות הארבעים לחייה. היא החלה את דרכה תחת חסותו של הירוקאזו קורה-אדה המהולל,  ולא קשה למצוא את כל מה שלמדה ממנו ואימצה לעצמה כסגנון אישי שלה. אין זה רק בביטוי אהבת האדם והאמונה בבני האדם, גם אלה אשר חיים בתנאים שאינם מחמיאים להם במיוחד, אלא גם בבחירת הדרך הפשוטה, המופנמת והבלתי-מתחכמת שבה היא מספרת את הסיפור שלה. גם היא משתמשת בשחקן ראשי ממדרגה הראשונה, יוז'י יאקושו, שהוביל, לפני שנים אחדות, את סרטו של קורה-אדה, "הרצח השלישי".

הפעם יאקושו מגלם חבר זוטר באחת מכנופיות היאקוזה מטילות האימה ועתירות המסורת השולטות בעולם התחתון של יפן. שמו מיקאמי, והוא משתחרר מן הכלא אחרי שריצה 13 שנות מאסר בגין מעשה רצח. מאחר שתוכנית השיקום של האסירים ביפן מבטיחה לאסיר לשעבר מגורים ושכר במשך כמה חודשים עד שיוכל למצוא לעצמו פרנסה, מיקאמי, שאין לו משפחה, אינו צריך לגור ברחוב. משפחה אומנת תומכת בו, וקצין מבחן מבקר אותו מדי פעם כדי להבטיח שהוא אינו מידרדר חזרה לחיי פשע.

מיקאמי, שגדל וחי כל חייו ברחובות, שם שרד בעזרת אגרופיו, נחוש בדעתו עתה לשוב למוטב בכל מחיר, ולא ליפול בפח שממתין לרוב האסירים המשוחררים, אשר חוזרים לעולם הפשע, ומשם היישר לבית הכלא. המשפחה האומנת התומכת אמורה להחליק את המעבר הקיצוני בחייו, הוא אפילו מסכים לשתף פעולה עם צוות טלוויזיה שמבקש לעקוב אחריו כל הזמן, ולהפוך אותו לדמות המובילה בסדרה על שיקום אסירים משוחררים וחזרתם לשגרת החיים הסדירים. אלא שמיקאמי, עם כל הרצון הטוב שלו, מתקשה מדי פעם להשתלט על הפתיל הקצר של סבלנותו ועל הנטייה לפתור בעיות באמצעות כוח הזרוע. ולכן, בכל פעם שנדמה כאילו נקלט בעבודה חדשה או קשר קשרים חדשים, קורה משהו שמקלקל את השמחה בטרם עת. ובכל זאת, כל עוד ידידיו אינם מרימים ידיים ועֵרים לאותו צד אחר, אנושי ואמיתי של מיקאמי, יש סיכוי שישרוד את המהמורות שחיי השגרה ביפן מזמנות על דרכו מדי פעם.

בהומור ומתוך תחושה אנושית עמוקה כלפי גיבוריה, נישיקאווה מעבירה סיפור – שבגרסאות האמריקאיות השונות שלו היה גולש אל הקולנוע האפל וסרטי המתח – כשהוא מלא אור וכבוד לאדם. ואילו יאקושו, בתפקיד הראשי, הוא אולי הבחירה האידיאלית שהייתה יכולה לחלום עליה.

אימהוּת אמיתית – במאית: נעומי קאווסה

True Mothers – Naomi Kawase

סביר להניח שלא רבים הצופים הישראליים שנתקלו בשמה של הבמאית היפנית הזאת, אם כי היא אחת החביבות והמקובלות ביותר בעולם הפסטיבלים, בעיקר כשמדובר בפסטיבל קאן, שם כמעט כל סרט שהיא עושה מתקבל לאחת המסגרות היותר יוקרתיות. סרטה הראשון, "סוזאקו" (1997), הוצג דווקא בפסטיבל רוטרדם, ודיבר על התפרקותה של משפחת איכרים יפנית מכפר הררי מרוחק. לאחר מכן הרבתה לעשות סרטים תיעודיים, אבל עברה בהדרגה לסרטים עלילתיים ארוכים, שבכולם בלטו תכונות אופייניות כמו קצב איטי במיוחד, רגישות שרבים ראו בה רגשנות מיותרת, חוש אסתטי מפותח שהופך לעיתים למטרה בפני עצמה, ועיסוק תדיר בחייה של האשה היפנית ובמקומה בחברה. העימותים בין חסידיה למתנגדיה מסתיימים בדרך כלל בהחלטה נחרצת של הראשונים שלא להחמיץ אף אחד מסרטיה, ושל האחרונים – לדלג עליהם בשיטתיות. האמת, כרגיל, היא אי-שם באמצע, ויש מדי פעם סרטים משלה שמצליחים לרגש את שני המחנות (לדוגמא "אן", סיפורה של ישישה השומרת בלבה נוסחה מיוחדת משלה להכנת עוגיות משעועית), גם אם לא תמיד במידה שווה.

הנושא בו בחרה הפעם, אם ביולוגית מול אם מאמצת, אינו מן המקוריים ביותר, והוא נידון כבר לא פעם בסרטים, הן מן המערב והן מן המזרח. אולי על מנת להעניק לו מידה מסוימת של מקוריות, קאוואסה בוחרת שלא לספר את הסיפור שלה כרונולוגית, אלא קופצת קדימה ואחורה בזמן, ומפתחת במקביל את דמויות האם המאמצת והאם הביולוגית. האחרונה היא תלמידת תיכון שהרתה, ונאלצת למסור את בנה לאימוץ. מולה עומד זוג חשׂוך ילדים משום המגבלות הגופניות של האשה, אשר מבקש לאמץ את התינוק. הנערה, שהכתימה את כבוד משפחתה, תיאלץ מאותו רגע ואילך לדאוג לעצמה ולפרנסתה, ואילו בני הזוג מאמצים אל ליבם את התינוק באהבה רבה, ומתנהגים למופת בכל מה שנוגע לתפקידם.

כבר בשלב מוקדם הם מגלים לבן, כפי שמומלץ, כי הם אינם הוריו הטבעיים, אבל מציינים שפרט לכך, אין שום הבדל בינם לבין ההורים שהביאו אותו לעולם. אחרי כמה שנים, ברגע של משבר, הנערה פונה להורים המאמצים ומבקשת חזרה את בנה. מי שמתעניין בתהליכי האימוץ נוסח יפן, שאינם תמיד זהים לאלה של המערב (כך למשל, ביפן מציעים להורים המאמצים לפגוש את האם הביולוגית ברגע שהם מקבלים לידיהם את התינוק), עשוי למצוא בסרט עניין רב. מי שנוהג להזיל דמעה מתוך השתתפות בצער הדמויות ימצא כאן לא מעט פורקן, מה עוד שֶיֵש כאן ילד קטן וחמוד ושחקנים מרגשים. אבל למען האמת, כל זה אינו מחזיק מעמד לאורך הפיתולים הסבוכים של העלילה שנמשכת מעלה משעתיים.

הקיץ של 85' – במאי: פרנסואה אוזון

Summer of ’85 – dir. Francois Ozon

פרנסואה אוזון הוא כמובן אחד הבמאים המצליחים היום בצרפת. הוא מרבה לעשות סרטים, ואיש אינו מערער על כך שהם אלגנטיים, עשויים במקצועיוּת ומלוטשים. הוא פורה מאוד, ומדי פעם הוא מצליח לחרוג ממשחקי מין ("המאהב הכפול") ומהתחכמויות ("פוטיש") שעזרו בדרך כלל לשווק את הקולנוע הצרפתי ברחבי העולם. הפעם נראה שמדובר בסרט אישי מאוד, למרות שהדבר לא נאמר בו בפירוש, סרט שמצטרף לסדרה ארוכה של סרטי אהבה חד-מיניים, ומשולב בסדרה ארוכה לא פחות של סרטי התבגרות בחופיה שטופי השמש והתיירים של צרפת, העולים על גדותיהם בחופשת הקיץ.

כאן העלילה מתרחשת בנורמנדי שבצפון צרפת. שני גיבורי הסרט הם נערים בגיל תיכון הנסחפים לפרשיית אהבה שמסעירה את שניהם, ומסתיימת בטרגדיה שהתסריט מבשר כבר מן הרגע הראשון. לכאורה, מדובר בסרט התבגרות. אלכסיס (פליקס לפבר) יוצא לשוט באוקיינוס, סירתו מתהפכת, ולמזלו, נער מבוגר ממנו, דויד (בנז'מן וואזן), ומנוסה ממנו בשיט, מושה אותו מן המים ומחזיר אותו ליבשה. דויד מזמין את הניצול לביתו, שם הוא פוגש את אמו (ולריה ברוני טדסקי), שזה עתה התאלמנה. בנה היחיד הוא בבת עינה, משום כך היא מוכנה לקבל ממנו את הכל, טוב ורע, באהבה אין קץ, אפילו את העובדה שבין שני הנערים מתפתח במהירות סיפור אהבה לוהט שאינו נעלם מעיניה, סיפור אהבה שנדמה כאילו יחזיק מעמד לעד.

הוריו של אלכסיס, בעיקר אביו, מאושרים פחות מן הקשר בין השניים, מנסים להפסיק אותו, אבל כידוע, תשוקת נעורים ראשונה חזקה מכל האזהרות, ההפצרות והאיומים של ההורים. נראה שבשלב הזה של התסריט החל אוזון להבין שהוא פונה למסלול מוּכר מדי, והוסיף לעלילה את המרכיב הנוסף שהובטח מההתחלה – הטרגדיה. מאחר שהצופה יודע כבר שהסיפור הזה אמור להיגמר רע, צריך להתחיל לבנות את הרקע לסוף העגום, וזה כולל ייסורי מצפון ולבטים סנטימנטליים ומוסריים שאינם מרפים מאלכסיס, החל מן הרגע שמתברר כי סיפור האהבה שלו אינו נצחי, ודאי לא אצל בן הזוג שלו. אבל למרות כל המאמצים, הסרט אינו מצליח להימלט מכל קלישאות הז'אנר הזה שרובצות עליו. למרבה הצער, לא הדמויות ולא אלה שמגלמים אותן חזקים דיים להוציא את הסרט מן השיגרה הצפויה.

חוק 180 מעלות – במאי: פארנוש סאמדי

180 degrees rule – dir. Farnoosh Samadi

סביר להניח שכל מי שאינו עוסק בקולנוע, אין לו מושג על מה מדבר החוק הזה. אלה שכן עוסקים בו, יודעים שמדובר בחוק הקובע ששיחה בין שניים צריך לצלם תמיד מאותו הצד של הזוג, ורק כך הצופה יבין כי מדובר בשניים שניצבים זה מול זה ולא זה לצד זה. אבל סביר עוד יותר להניח, שגם מי שכן עוסק בסרטים, לא יצליח להבין מה הניע את הבמאית לתת את השם הזה לסרט שאין בו למעשה שום דבר אשר עוסק בעשייה קולנועית. זה רק עשוי לבלבל את הצופים הפוטנציאליים מתוך כוונה להקנות איזושהי יוקרה למלודרמה הזאת. הגם שבתחילתו נראה כי הסרט מבקש לדון במצבה של אשה נאורה הנתונה בסד של חברה מוסלמית, עד מהרה הוא גולש לפסים שיגרתיים המוּכרים לנו מן הסרטים המצריים ששודרו פעם במחוזותינו, בשעות כניסת השבת של יום שישי אחר הצהריים.

העלילה מספרת על מורה נשואה המתגוררת עם בעלה ובתה בטהרן, ומוזמנת להשתתף בחתונה משפחתית הרחק בצפון המדינה. היא מבטיחה לקרובים, על דעתה בלבד, שתגיע לשם. כאשר בעלה שומע על כך, הוא מביע התנגדות נחרצת. הוא מזהיר אותה, לפני שהוא יוצא למסע עסקים מחוץ לעיר, שלא תעז להמרות את פיו. אלא שהמורה, אשה עצמאית ובעלת רצונות משלה, מחליטה לארוז את הבת הקטנה והחביבה שלה בתוך המכונית המשפחתית, ולהפליג איתה למסע שאמור לשמח את כל בני משפחתה. תהיה דעת הבעל כאשר תהיה, עד שהוא ישוב הביתה, היא כבר תספיק מזמן לחזור מן ההילולה.

אלא שחוקי המלודרמה מכתיבים מסלול אחר לעלילה. אחרי הששון והשמחה, האֵם והבת שוכבות לישון בבית המשפחה, הילדה חוטפת הצטננות פתע, ולפני שמישהו מספיק לעשות משהו, היא משיבה את נשמתה לבורא. האם חפויית הראש צריכה לספר את האמת לבעלה. שהרי לא זו בלבד שהתעלמה מן האיסור לנסוע, היא גם נושאת, בעקיפין, באחריות למות הילדה. הבעל תובע גט מיידי, האשה מתחננת על נפשה, משפחתה מתחננת גם היא שיבין כי שום דבר לא קרה בכוונה תחילה, אבל הוא אינו מוכן לזוז מהחלטתו. אלא שלפי חוקי המלודרמה, הסוף המתוק-מריר רומז שלצנזורה האיראנית לא תהיה שום סיבה להתלונן על פגיעה בכבוד הבעל, והצופים יסיקו שהחוק האיסלאמי הוא בכל זאת לא נורא כל כך.

איך זה מגיע לפסטיבלים? אולי משום שסאמדי היא תסריטאית מוּכרת וזכתה בפרסים רבים על סרטיה הקצרים, לכן צריך לעודד אותה כשהיא עושה סרט ארוך ראשון. ואולי זה גם משום השם הרומז לכוונות שאינן מתממשות בסרט.

הכנות לקראת חיים משותפים למשך תקופה לא-ידועה – במאית: לילי הורוואת

Preparations to be together for an unknown period of time – dir. Lili Horvat

מרתה היא נוירוכירורגית ילידת הונגריה שחיה בארצות הברית. היא פוגשת, במסגרת כנס מדעי, עמית למקצוע מבודפשט, מתאהבת בו, והשניים קובעים להיפגש בתאריך מסוים ליד אחד הגשרים המפורסמים של הבירה ההונגרית. היא מגיעה לשם בזמן, למרות שעשתה לשם כך את כל הדרך מאמריקה, אבל הוא איננו. היא פונה לבית הספר לרפואה, שם הוא מלמד, ממתינה לו מחוץ לבניין עד שהוא יוצא, מנסה לדבר אליו, אבל הוא טוען שאינו מכיר אותה, אינו יודע מי היא, ולצערו אינו יכול לעזור לה. היא אינה מוותרת, מחליטה להישאר בהונגריה, מתחילה לעבוד בבית החולים של בית הספר לרפואה, וכל חייה מרוכזים מאותו רגע ואילך אך ורק בניסיון לפענח את התעלומה – מה הניע את האיש שהיא אוהבת להתעלם ממנה בעקשנות. עד כדי כך, שהצופה מוזמן בשלבים שונים של הסיפור לשאול את עצמו אם לא מדובר באובססיה פרטית שלה, שמא לא הייתה פגישה כלל, שמא היא טועה באיש, ואולי לא היה כלל כנס. חבריה שנשארו באצות הברית אינם מבינים מה קרה לה, ודוחקים בה שתשוב הביתה, אבל היא בשלה, ושום דבר לא יניא אותה עד שלא תשיג את מטרתה.

כל זה נשמע כמו רומאן מיסתורי שבו התהפכו היוצרות, ובמקום שהגבר יעקוב אחרי האשה יומם ולילה, הפעם זאת האשה שנוטלת על עצמה את התפקיד. ברקע מודגש הפער שבין ארצות הברית והתפקיד שהיה לה שם, לבין בודפשט והמציאות הנתונה שם היום, פער שהוא אולי קטן יותר מזה שהיה כאשר היא היגרה משם, אבל עדיין רחוק מזה שהכירה בצד השני של האוקיינוס. חוצות העיר בודפשט, עיר מרהיבה ביופיה בכל מקרה, הם המרכיב הנוסף ברקע של הסיפור, ומלאכתם של הרופאים שם אמורה להשלים את התמונה. אלא שהורוואת עסוקה כל כך במבוך של עלילתה, עד שאין לה הרבה זמן להקדיש, לא למראה העיר, לא להשוואות חברתיות וכלכליות – כמעט כל הסיפור מתרחש בבודפשט – ולא לדרכים השונות שבהן פועלת הרפואה בהונגריה לעומת ארצות הברית. מה שחבל עוד יותר זה שאין לה מספיק זמן, או שמא מיומנות, לבנות דמויות שלמות ומשכנעות. היא מסתפקת בשבלונות שאותן היא מניעה כדי להוביל במעשייה הפתלתלה עד לסוף פתוח, כפי שרומז גם שם הסרט. וזה בהחלט לא מספיק.

התחלה – במאית: דאה קולומבגאשווילי

Beginning – dir. Dea Kulumbegashvili

זה הסרט שקָצַר השנה את כל הפרסים החשובים בפסטיבל סן סבסטיאן, אחרי שהוקרן קודם לכן במסגרת פסטיבל טורונטו. ואין בכך פלא, הוא נראה בדיוק כמו סרט שנרקח בכוונה כדי לשבות את לבבות מנהלי הפסטיבלים ומבקרי הקולנוע, מספיק סתום וקודר כדי שלא יהיה ספק כי כוונותיו רציניות, עמוקות ואמנותיות ביותר, כזה שמתעסק בסוגיות רבות משמעות כמו "שנאת זרים", "קנאות דתית", "משבר בחיי נישואין", ואפילו עקידת יצחק. הוא מגיע ממקום שבו עשו כבר בעבר הרבה סרטים רבי-משמעות, הלא הוא גיאורגיה, שקראנו לה בזמנו גרוזיה. צניעות האמצעים הטכניים והדגשת התרומה של כל אחד מהם מעידות על העבודה הושקעה בהכנת הסרט, שרובו מתרחש בתוך דירה אחת שנראית כאילו לא הספיקו עדיין לרהט, ורק רהיטים חיוניים, כמו שולחן, כיסאות וספה, נמצאים בה. רובו של הסרט מצולם בגוני אפור כהה, ממש כמו מצב הרוח של הדמויות והאווירה שהוא אמור להשרות על הצופים. העובדה שכבר משבחים אותו בכל מקום שבו הוא מוצג, מוכיחה שהחישובים המוקדמים של יוצריו נשאו פרי.

התמונה הראשונה בסרט היא המוארת ביותר בסרט כולו, ואולי היחידה בו. היא מתנהלת בשעת בוקר בבית תפילה של קהילת עדי יהוה, כאשר עדת מאמינים נאספת שם לשמוע דרשה על עקידת יצחק. אלא שבאמצע הדרשה נפתחת אחת הדלתות, לפיד בוער נזרק פנימה, כל בית התפילה עולה באש, וכל המאמינים נמלטים על נפשם. התמונה הבאה היא כבר בתאורה השלטת בסרט, כהה, אפור-כחול, בשעת ערב של אותו יום, בבית משפחתו של מי שעמד לשאת את הדרשה שנקטעה באמצע. שליח הקהילה של עדי יהוה, שמתפקידו להפיץ את האמונה בפרובינציות, יושב בביתו, ולידו אשתו, פעם שחקנית שעזבה את הבמה כדי להיות עזר כנגדו, ובנם הקטן והמבועת מן האירועים. האב איתן באמונתו, וכל מעייניו בהמשך שליחותו, בין אם הדבר יחייב להקים מחדש את בית התפילה ובין אם יהיה עליו לעבור למקום אחר, כפי שיורו לו הממונים עליו. אשתו טרודה בעיקר במאבק ההישרדות המלוּוה בתחושה שהמקום שהיא תופסת בעולמו של בעלה הוא משני בהחלט. ואילו הילד, כל מה שהוא רוצה הוא ילדות נורמלית, ששליחות ההורים מונעת ממנו.

מכאן ואילך ישנה סידרה שלמה של אירועים המתפתחים באיטיות חדורת משמעויות נסתרות. הם מתחילים בנסיעת הבעל בגפו (אשתו מסרבת להצטרף) לעיר הגדולה כדי לקבל הוראות, נמשכים בביקור פתע מאיים של בריון מקומי בהיעדר הבעל, סירוב הרשויות לחקור מי אשם בשריפת בית התפילה, וכך הלאה. כל סצינה גדושה בצילומים ארוכים, שלעיתים לא קורה בהם כלום מלבד הבעת הפנים הקפואה של האשה אשר מזמינה את הצופים לפרש את הרהוריה, וסיום שנועד לכבוש את לב חובבי החידות האקזיסטנציאליסטיות.

עזה אהובתי – במאים: ערב וטרזן נאסר

Gaza mon amour – dir. Arab and Tarzan Nasser

האחים ערב וטרזן נאסר הם הקולנוענים המובילים היום ברצועת עזה, אם אפשר בכלל לדבר על תעשיית סרטים עזתית בתנאים השוררים שם היום. הבמאי הבריטי קן לואץ', הידוע ביחסו הביקורתי למדינת ישראל ולכל מה שהיא מייצגת בעיניו, הצהיר פעם ששני האחים האלה הם יוצרי הקולנוע החשובים ביותר בעולם, משום שהם מתעקשים להמשיך לעשות סרטים במקום הפחות סביר לכך. גם אם לא מקבלים את דבריו של לואץ' כתורה מסיני, בכל זאת ברור לכל שכאשר מגיע סרט מעזה, קשה יהיה למצוא פסטיבל שיעמוד בפני הרצון להציג אותו, ולו רק כאינפורמציה, כהצצה לדרך החיים במקום שנראה כאילו אי-אפשר לחיות בו כלל.

ואכן, צריך להודות שהקומדיה הרומנטית הזאת, גם אם אינה מתוחכמת במיוחד, מספקת את המבוקש – תמונת אורח חיים של עולם בו החדש והישן מתקיימים זה לצד זה: עגלות רתומות לחמורים ליד מכוניות מרצדס מפוארות, הריסות של בתים לצידו של שוק שוקק חיים, כמיהה כללית להימלט ולמצוא מיקלט במקום אחר בעולם, ומציאות יומית שבה פצצות נופלות מלמעלה. הסרט אמנם נושא את החותמת של עזה, והוא אכן צולם שם, אבל כדאי לציין ששני הכוכבים הראשיים בו, סלים דאו והיאם עבאס, הם שניהם אזרחי מדינת ישראל, ומן הראוי לומר שהופעתם מפיחה בסרט רוח חיים ואמינות שלא פעם חסרה למי שאינו אמון על הופעה מול המצלמה.

זהו סיפורו של עיסא (דאו), דייג בשנות השישים לחייו, שיוצא מדי לילה למרחב הים – עד כמה שישראל מאפשרת לדייגים עזתים לצאת לים – וחוזר משם עם דגה שהוא מוכר למחרת בשוק. אחותו של עיסא סבורה שבגילו אסור לו לחיות לבד, ומבקשת להשיא אותו בכל מחיר, רצוי כמובן לאשה שומרת מסורת. היא מטרידה אותו ללא הרף בהצעות ובמועמדות שמעצבנות אותו, כי בסתר לבו הוא מעדיף, גם אם לא יאמר זאת קול רם, את סיהאם (עבאס), תופרת אלמנה בעלת חנות סדקית, שגרה עם בתה הגרושה והמתמרדת, אחת שמסתובבת בלבוש מערבי צמוד, ואינה מעלה על הדעת ללכת בדרכיה הצנועות והמכובדות של אמהּ.

לילה אחד, כאשר שולף עיסא את רשת הדייגים שלו מן הים, עולה בה, במקום מטען של דגים, פסל עתיק ומיוחד במינו של אפולו, והמיוחד בו הוא שאיבר המין שלו זקוף כפי שאין רואים בפסלים קלאסיים שמציגים במוזיאונים. עיסא לוקח את המציאה הביתה, אבל השמועה עוברת בן רגע בכל רחבי העיר, הרשויות רוצות להחרים את הפסל ולמכור אותו תמורת ממון רב, המשטרה במקום סבורה שגם לה מגיע נתח, כולם חולמים על התעשרות בן-לילה, ומי שאינו חולם עליה הם רק אלה שמעדיפים לחלום על דרכון שייקח אותם לניכר. בתוך כל המהומה, עיסא וסיהאם מתקרבים לאט ובזהירות רבה מאוד זה אל זו, כשרעמי התותחים הישראליים משמשים להם מוסיקת רקע. אולי כל זה אינו קולנוע גדול, אבל זו הוכחה שהחיים והקולנוע חזקים אפילו יותר מן הפגזים.

זיעה – במאי: מגנוס וון הורן

Sweat – dir. Magnus von Horn

רבים זוכרים ודאי את סדרת קלטות הווידאו של ג'יין פונדה, שבהן הדריכה את כל מעריצותיה בתרגילים אירוביים למיניהם, תרגילים שבעזרתם הן תיראנה כמוה. הקלטות נמכרו במיליונים, גם אם לא כל הקליינטיות נראו בסופו של דבר כמו פונדה, ועזרו להאריך את הקריירה של כוכבת בעוד כמה שנים טובות. עכשיו מתברר שיש לה יורשת נאה, לפחות על הבד. שמה מגדלנה קולסניק, היא צעירה פולנייה בלונדינית, מהממת ובעלת מצבורי אנרגיה בלתי-נדלים, והיא מופיעה בתפקיד הראשי בסרטו של הבמאי השבדי מגנוס וון הורן. הסרט צולם כולו בפולין, ומהווה תמונה חברתית שעשויה להפתיע את כל מי שרואה בפולין מדינה מדוכאת שמסתתרת מאחורי מסך הברזל, ועדיין לא גילה שמדובר בארץ מודרנית שספגה את כל מנהגיו הטובים והרעים של המערב.

הסרט עוקב אחרי שלושה ימים בחייה של סילביה זאיאיץ' (קולסניק), ממריצת כושר, כפי שיש הנוהגים לכנות את מקצועה, שאינה חדלה לנוע לרגע מן השוט הראשון של הסרט ועד סופו. בפתיחה היא מנחה תרגילי כושר נמרצים נוכח המון מעריצים ברחבה של מרכז קניות, ובהמשך היא חוזרת הביתה, ומתדיינת עם הסוכן לגבי קידום הקריירה שלה, ואיזו פרסומות היא תשלב באתר האינסטגרם שלה תמורת תשלום, עבור כל מאות האלפים העוקבים אחריה יום ולילה. היא מתמודדת עם מעריץ מטריד שאינו מוכן להניח לה, ודואגת לתהילתה ככוכבת של רשת חברתית, שעליה להזין בחומרים חדשים בכל רגע ורגע של היום.

ואכן, הטלפון אינו מש מידיה, והיא שופכת לתוכו את כל הגיגי התבונה ואת כל עצות ההתנהגות שיהפכו את מאזיניה לתעתיק שלה. הטלפון משמש לתיעוד כמעט כל מה שחולף במקרה בדעתה באותו רגע, עד שפעם אחת היא מועדת, בחוסר זהירות, ומודה בקול שהיא לא פעם קורבן לבדידות קשה, סוג של וידוי שאסור לכוכבת רשת להתפנק בו, שמא תהרוס את תדמיתה הזוהרת הנצחית. אין פלא, אם כן, שבמהלך שלושת הימים שבסרט היא נאלצת להסביר את הווידוי האומלל שנפלט מפיה מבלי משׂים, ולהתנצל על טעותה המרה.

אם נדמה לכם שזה סרט הזוי שמדבר על מציאות פולנית בלבד, אולי כדאי להתעדכן, כי יש דברים כאלה גם במקומות רבים אחרים. אין מה לעשות, אנו חיים בעולם שבו פולחנֵי המראה החיצוני, מצד אחד, ועוצמת הרשתות החברתיות, מצד שני, קובעים סטנדרטים חדשים להתנהגות, מה שמסביר את העובדה שבתוך העולם החדש והאמיץ הזה נמנה הסרט בין אלה שאמורים היו להיות מוצגים בקאן (אילולא בוטל הפסטיבל בשל הקורונה). בינתיים מתברר שאֵלֶה שאמורים היו לצפות בו אכן ראו אותו, מה שמסביר את העובדה שמגדלנה קולסניק כבר חתמה על חוזים לסרטיה הבאים, שיופקו כולם בארצות הברית וכמובן בשפה האנגלית.

אשר לבמאי מגנוס וון הורן (37), הוא בוגר בית הספר לקולנוע המהולל בעיר לודז', הוא מרגיש כנראה טוב יותר בפולין מאשר בבית. גם סרטו העלילתי הראשון, "לאחר מעשה" (The Hereafter, 2015), היה, כמו הסרט הזה, קופרודוקציה בין שבדיה לפולין, וזכה בפרסים בשתי המדינות.