לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


הסטארטאפיסט

דבר מבקר הקולנוע

יאיר רוה

במחצית השנייה של שנות ה-90 היה מרק רוזנבאום קיסר הקולנוע הישראלי. ארבעה סרטים שהפיק זכו כמעט ברצף בפרס הסרט הטוב ביותר באקדמיה הישראלית לקולנוע (לימים, פרס אופיר): "קלרה הקדושה" (1996), "קרקס פלשתינה" (1998), "החברים של יאנה" (1999), ו"חתונה מאוחרת" (2001). צרפו אליהם את "מעבר לים" שזכה בפרס זה ב-1991, ותקבלו את מי שהיה מפיק הקולנוע הבולט ביותר באותו עשור. יותר מזה, רוזנבאום היה אחד האנשים המשמעותיים במאבק היוצרים לחקיקת חוק הקולנוע, החוק ששינה את פני הקולנוע הישראלי והזניק אותו אל העשור הטוב ביותר בתולדותיו.

האם אפשר להתייחס למפיק קולנוע כאל אוטר, כאל אמן שאפשר לזהות את חתימת ידו על היצירות שהפיק? קל לחשוב על מפיקים כמו דיוויד או. סלזניק, רוברט אוונס ומנחם גולן כאנשים שהטעם שלהם הכתיב את הסרטים שהם יזמו, גם מבלי שהם ביימו אותם. אבל האם זה רלוונטי גם למפיקי קולנוע ישראליים בעידן שאחרי קרנות קולנוע, במציאות שבה רוב היוזמה היצירתית מגיעה מצד הבמאים? אני מביט ברשימת הסרטים שרוזנבאום הפיק, ומחפש בה חוט מקשר, תוכני או סגנוני, משהו שיגרום לי לנסות להגדיר סרט כבעל "מגע רוזנבאומי".

אברהם הפנר על סט סרטו "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", 1990. צילום: ניקול דה קסטרו

דבר אחד שצץ מהרשימה הוא הנוכחות הגבוהה של סרטי ביכורים. הקולנוע הישראלי משנות ה-90 ואילך הוא קולנוע שרובו סרטי ביכורים, ולכן, כל מפיק ישראלי שנַפנה זרקור אל הפילמוגרפיה שלו יציג כמות נכבדת של הפקת סרטי ביכורים וגילוי כשרונות חדשים. אבל, שימו לב לשמות שהתחילו את דרכם בפיצ'רים עלילתיים בהפקת רוזנבאום: ארי פולמן ואורי סיון, דובר קוסאשווילי, קרן ידעיה, שמואל ברו, שלומי ורונית אלקבץ, מני יעיש, הגר בן אשר, מושון סלמונה ועמרי גבעון. חלקם המשיכו איתו לסרטיהם הבאים, חלקם עברו הלאה. חלקם עברו איתו חוויה חיובית ומחזקת, אחרים חוו חוויה קשה מהמפגש עם המפיק הדעתני. חלקם נעשו במאים בולטים בעולם, אחרים פרשו מעשייה קולנועית. אבל מספיק להיות האיש שנתן הזדמנות ראשונה לארי פולמן, לדובר קוסאשווילי, לקרן ידעיה ולאחים אלקבץ, כמה מהיוצרים בעלי המוניטין הבינלאומיים הכי גדולים בדור הנוכחי בקולנוע הישראלי, כדי להכניס אותך לדברי ימי הקולנוע, ולהעניק לרוזנבאום את התואר "הסטארטאפיסט של הקולנוע הישראלי".

עם כל אהבתי הרבה ל"קלרה הקדושה" – שתמיד יהיה סרט סיון-פולמני יותר מרוזנבאומי – "חתונה מאוחרת" הוא שצריך להיחשב לסרט החשוב ביותר בפילמוגרפיה של רוזנבאום, ותמונה ממנו צריכה להתנוסס על כריכת האוטוביוגרפיה שלו. זה היה הסרט שפרץ את הדרך לקולנוע הישראלי בארץ ובעולם במאה ה-21, סרט כה חד ומשויף, כה מדוד ומאופק, ללא תנועות מצלמה, ובעת ובעונה אחת סרט שכולו אש ויֵצֶר. סרט, שאחרי שרואים את שאר סרטיו של קוסאשווילי, מבינים עד כמה הוא לחלוטין סך כל האנשים שלקחו בו חלק – האש של רונית אלקבץ, הקרח של מוני מושונוב, הליבידו של ליאור אשכנזי (בתפקידו הקולנועי הראשון), שיווי-המשקל של הצלם דני שניאור (שכבר עבד עם רוזנבאום על "אזרח אמריקאי" הנהדר של איתן גרין עשור לפני כן), והדיוק הכירורגי של העורכת יעל פרלוב. "חתונה מאוחרת" היה יצירת מופת מהרגע הראשון, ורשימת הישגיו כוללת זכיה בפסטיבל ירושלים ובפרס האקדמיה, הצלחה קופתית שהקולנוע הישראלי כבר התייאש לקוות לה, פריצה לפסטיבל קאן אחרי שנות בצורת, וגילויו של עולם חדש – זה הסרט הישראלי הראשון שחצה את קו מיליון הדולר בהכנסות בהפצתו האמריקאית. לעשות סרט מצוין זו מיומנות שאנו בדרך כלל מייחסים לבמאי, שאולי היה מגיע לתוצאה דומה גם עם מפיק אחר, אבל לקחת יצירת מופת ולהפוך אותה ללהיט בינלאומי, זה כבר בידיו של המפיק.

אני מסתכל על הסרטים שרוזנבאום הפיק עבור קוסאשווילי, ידעיה, האלקבצים ורפאל נדג'ארי, ומוצא בהם משהו משותף מבחינה סגנונית. אמנם, היו לו גיחות בודדות ונדירות אל סרטי פנטזיה (חוץ מ"קלרה הקדושה" ו"גברת ינקלובה", אזכיר את "שבע דקות בגן עדן" - סרט הקולנוע היחיד שביים עמרי גבעון, שהפך אחר כך לבמאי טלוויזיה עטור הצלחות ופרסים - כאחד הסרטים שרוזנבאום הפיק שאני הכי אוהב), אבל פרט להם, יש ברוב סרטיו התבוננות אסתטית במציאות לא מטופחת. לכולם הייתה שפה קולנועית פרטיקולרית, לעיתים אף פורמליסטית, שלתוכה יצקו היוצרים ריאליזם אורבני קשה ומחוספס. רוזנבאום, יש לומר, גם היה אחד מחלוצי הקופרודוקציות בישראל, אולי כי ממילא היה משהו צרפתי בסרטים האלה, על הציר שבין מוריס פיאלה לקתרין ברייה. הישירות הזאת באה לידי ביטוי בין אם את הסרט צילמו לורן ברונה (שהתחיל כצלם הקבוע של נדג'ארי והפך לצלם הקבוע של ידעיה), דני שניאור או ירון שרף, שהיה צלם טלוויזיה מבוקש לפני שקיבל מרוזנבאום הזדמנות לצלם את שני סרטי הקולנוע הראשונים שלו, "קרוב לבית" ו"ולקחת לך אשה", והפך לבכיר צלמי הקולנוע בישראל כיום. אולי זו החלטה הפקתית/תקציבית, להפיק סרטים שעוסקים בכאן ועכשיו ובבני אדם פשוטים, סרטים שיש משהו נזירי וצנוע בשפה שלהם, אבל יש משהו בסרטים שרוזנבאום חתום עליהם שתמיד יוצר תחושה קרובה לשפת המדרכה.

בחיפוש אחר נקודות השקה אישיות של מפיק לסרטים שהוא חתום עליהם אי-אפשר שלא לשים לב לנוכחות של מוטיב ההגירה אצל רוזנבאום, שעלה ארצה מפולין בגיל 16. הוא היה המפיק הישראלי של "תחיה ותהיה", קופרודוקציה ישראלית-רומנית-צרפתית על העלייה מאתיופיה, והפיק לשמואל ברו את "זרובבל", אחד הסרטים הראשונים בארץ על העלייה מאתיופיה שיצר עולה מאתיופיה. מ"מעבר לים", דרך "החברים של יאנה" ו"חתונה מאוחרת", ועד "אוסטרליה שלי", בין אם מדובר בעלייה ארצה או בירידה ממנה, חוויית הקליטה וההגירה חוזרת כנושא בסרטים של רוזנבאום, ואולי גם מסבירה מבחינה פסיכולוגית את החיבור שלו עם לא מעט מהיוצרים שאיתם הוא עובד (קוסאשווילי, ידעיה, בן אשר, האלקבצים), שיצרו את סרטי הביכורים שלהם מתוך נקודת מבט קולנועית שהדגישה את הניכור ואת הזרות.

ובעודי עובר על הפילמוגרפיה של רוזנבאום, אני מגלה שרוזנבאום קשור בעקיפין גם לביכורים שלי. אחת המשימות הראשונות שלי כעיתונאי קולנוע צעיר במקומון של ראשון לציון, נס ציונה, רחובות והסביבה הייתה ביקור בסט הצילומים של "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" של אברהם הפנר, אחת היצירות האחרונות של הפנר, אחת ההפקות הראשונות של רוזנבאום, והג'וב העיתונאי השני או השלישי שלי. זה היה לפני 30 שנה. מאז היו לי ויכוחים רבים עם רוזנבאום, בעיקר סביב כהונתו כיו"ר האקדמיה הישראלית לקולנוע וכחבר ההנהלה שלה, שכעיתונאי קולנוע הייתי בן פלוגתא לרעיונותיו. אבל כיום, ובדיעבד, בין אם אני אוהב את הסרטים שהוא חתום עליהם ובין אם לאו, בין אם אני מסכים איתו בסוגיות עקרוניות ובין אם לאו, כשאני פוגש סרטים עכשוויים שלו, כמו "מאמי", "המשגיחים" או "אבינו", אני מבין שעם כל המחלוקות והריבים והעליות והירידות, יש ברוזנבאום תכונה שלא תמצאו אצל מפיקים רבים – אומץ.

יאיר רוה הוא מבקר קולנוע.