הכוונות והתוצאות – "אנטומיה של נפילה"

"אנטומיה של נפילה"
במאית: ז'וסטין טרייה

ז'וסטין טרייה
ז'וסטין טרייה נחשבת לאחד הכישרונות המבטיחים ביותר בקולנוע הצרפתי. לא רק משום שקיבלה השנה את פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן, אלא מפני שכל סרטיה הקודמים זכו בתשומת לב ובפרסים רבים ושונים. היא החלה את דרכה בסרטי תעודה. לאחר מכן ביימה סרט עלילתי קצר בשם "ילדה מכוערת, ילד רע" (2011), עבורו קיבלה, בין הייתר, את פרס האקדמיה האירופית לקולנוע. סרטה העלילתי הארוך הראשון, "קרב סולפרינו", הוצג במסגרת לא-רשמית (ACID) בקאן, והיה מועמד לפרס סרט הביכורים בתחרות הסזאר (האוסקר הצרפתי) ב-2014. סרטה הבא, "ויקטוריה", פתח את שבוע הביקורת של הפסטיבל בשנת 2016. סרטה השלישי, "סיביל", הוצג במסגרת "מבט מסוים" באותו פסטיבל, שלוש שנים לאחר מכן, ואילו "אנטומיה של נפילה" התקדם צעד נוסף, לא רק לתחרות הרשמית של הפסטיבל, אלא גם לזכייה בפרס הגדול.

זהו מותחן המתרחש ברובו בבית משפט. בני זוג חיים במקום נידח בהרים עם בנם בן ה-11, אשר סובל מליקוי-ראייה כתוצאה מתאונה. כאשר האב נמצא ללא רוח חיים בחצר ביתם, נפתחת חקירה של המשטרה. השוטרים מבקשים לבדוק אם מדובר בנפילה מקרית ממרפסת הבית, או שמא היה זה רצח מכוון. בעקבות החקירה הם מסיקים שאשתו של הקורבן חשודה במעשה, ומוגש נגדה כתב אישום. המשפט נמשך שנה שלמה, והוא מהווה את עיקר עלילת הסרט. לקראת הצגתו בקאן הסבירה הבמאית ז'וסטין טרייה מה הוביל אותה לנושא, וסיפרה על ההפקה עצמה.

ז'וסטין טרייה - צילום: Unifrance

הכוונות
"כוונתי הייתה להציג את תהליך ההתפרקות של חיי נישואין. הנפילה המתוארת בסרט צריכה לסמל את הנפילה בסיפור האהבה והחיים המשותפים של הזוג שבמרכז העלילה. לזוג הזה יש בן שמגלה מה קורה בחיי הוריו במהלך המשפט, שבו מנותח פרט אחרי פרט בחיי הנישואים שלהם, והילד, שעד אותו שלב נתן אמון מלא באמו, מתחיל להטיל ספק בדבריה. הסרט צריך להציג את המעבר הזה, שלא כמו בסרטים הקודמים שעשיתי, בהם הילדים היו נוכחים תמיד, אבל נקודת המבט שלהם אף פעם לא הוצגה. לכן, מבחינתי, השיא הוא הרגע שבו צריך לשלב את נקודת המבט של הבן בתוך הסיפור, ולהעמיד אותו מול דברי אמו.
"הסרט הוא מעין חקירה מתמשכת, חלקה בבית וחלקה בבית המשפט, כאשר העדים מתבקשים לספר עובדות על עצמם ועל מה שהתרחש. כוונתי הייתה לשמור על ריאליזם מוחלט בחקירות הללו, הן בכתיבה והן בבימוי. אין כאן מוסיקת רקע כלל, רק הקולות והאפקטים המתבקשים מן העלילה שבסרט. מבחינה זו, ניסיתי להיות סגפנית ככל האפשר.

"זה נכון שיש בסרט מידה של אובססיה לנפילות באשר הן. התמונה פותחת את הסרט היא של כדור המתגלגל במורד מדרגות. זה אמור להוביל לשאלה הבסיסית: מה קורה כשמשהו נופל? התמונה הזאת של נפילה, "משקלו של גוף" שנופל, רודפת אותי כבר הרבה זמן, מאז שראיתי את הכותרות של הסדרה MAD MEN, שם רואים אדם שנופל ונופל ונופל בלי סוף. שימו לב שבסרט שלי עולים ויורדים במדרגות ללא הרף. יש בו מבטים מלמעלה למטה בניסיון להבין איך קרתה הנפילה עצמה. לכן רציתי להכניס את הצופים לתוך הסרט בדלת צדדית: הכדור שמתגלגל במורד המדרגות, הכלב של המשפחה שתופס אותו ומפנה את מבטו לעבר סנדרה, גיבורת הסרט, שאותה נתבקש להבין במהלך השעתיים וחצי הבאות.

"עיקרו של הסרט הוא עיסוק בזוגיות, ובחלוקת הזמן של כל אחד מבני הזוג. בנם ניצב במרכז העימות הזה. מה החובות של כל אחד מבני הזוג, מה הוא צריך לתרום, והאם יש איזושהי אפשרות של איזון בין השניים? אלה שאלות שמטרידות אותי זמן רב, והקולנוע לא כל כך נוהג לעסוק בהן. בסרט שלי, סנדרה היא סופרת שזכתה להכרת הביקורת, בן זוגה הוא מורה שמלמד את בנם בבית, ומנסה גם הוא לכתוב. יש בכך מעין הפרה של האיזון במבנה המשפחתי המקובל. התפקידים מתהפכים, האשה היא עצמאית וחופשית. בעינַי, האיזון בזוגיות הוא אוטופיה שקשה מאוד לממש, ובמקרה זה, סנדרה מחליטה ליטול לעצמה את מה שהיא סבורה שמגיע לה מבלי לבקש רשות, מתוך ידיעה ברורה שאם לא תנהג כך, איש לא יתן לה מאומה. זאת גישה עוצמתית אבל אמביוולנטית, והסרט מנסה להציג אותה ולשאול שאלות, לא לתת תשובות.

אנטומיה של נפילה - סרטי Pelleas

"החיים בזוגיות הם מעין ניסיון מתמיד להגיע ליחסים דמוקרטיים, ניסיון שמופר עקב דחפים דיקטטוריים מצד זה או אחר. בסרט שלי, זה מגיע לידי ממדים של מלחמה ממש, בהתנגשות בין השניים. הם נפלו בפח שטמנו לעצמם, משהו ביחסים ביניהם השתבש משום שאף אחד מהם לא היה מוכן לוותר לשני. אבל שני בני הזוג הם בסופו של דבר אידיאליסטים שאינם משלימים עם המצב הנתון. גם סצינת העימות החריף ביניהם היא בסופו של דבר מעין משא ומתן, הם אינם נרתעים מאמירת האמת זה בפני זו, ובעינַי, זה אומר שהאהבה לא נעלמה כאן לחלוטין.
"כתבתי את התסריט עם הבמאי והתסריטאי ארתור הררי, אבל נעזרנו גם בעצותיו של פרקליט מנוסה בענייני אישות, אשר הסביר לנו את הפרטים הטכניים במשפטים מסוג זה, ואיך זה מתנהל בצרפת. הופתענו לא מעט מן הבלגן השורר בתוך אולם בית המשפט בצרפת, בניגוד לארצות הברית, שם הפיקוח על זכות הדיבור חמור הרבה יותר. זאת הייתה הזדמנות, מבחינתי, לעשות סרט בנימה צרפתית הרבה יותר, וראוותנית פחות מסרטי המשפט האמריקאיים. שמרנו על חטיבות של חקירה וחקירות נגדיות ללא התערבות הצופים במשפט. ביקשתי מהעורך שלי, לורן סנשאל, להאט את הקצב, ולהשאיר גם שוטים שאינם מושלמים, כשהמצלמה קצת רועדת והתמונה לא לגמרי יציבה, משום שלא רציתי ליצור הרגשה של סרט נקי ומפוברק מדי.

"רציתי מאוד לעבוד שוב עם סנדרה הילר, שהופיעה גם בסרטי הקודם, "סיביל". כתבתי את התסריט עבורה, והיא ידעה זאת. הגיבורה אפילו נושאת את שמה, והסכמתה להופיע בסרט הייתה עבורי תמריץ מן הרגע הראשון. זאת צריכה להיות דמות של אשה חופשייה שעומדת לדין בגלל הדרך שבה היא מנהלת את חייה, את יחסיה המיניים, את עבודתה ואת משפחתה. האמנתי שסנדרה תוכל לתרום לדמות הזאת מורכבות יתר, משהו שאינו לגמרי צח וטהור, וימנע מן הסרט להיות עוד "מסר חברתי" ולא יותר. על בימת הצילומים הייתה הבנה מוחלטת בינינו, היא הטביעה בדמות הרבה אמת ואותנטיות, שהתעלו אפילו על התסריט. היא מיטיבה לגלות כל תו מזויף גם כשהוא מוסתר היטב במציאות שבתוכה חיה דמותה. במקרה כזה היא פשוט מסרבת להשלים איתו, ולא פעם מטיחה זאת בפנַי. היא מגיעה למצב שהדמות חודרת לתוכה, כאילו מדובר בתהליך כימי. בסיום הצילומים הייתה לי הרגשה שהיא תרמה לי חלק מעצמה, ואין סיכוי שמה שהמצלמה קלטה יחזור על עצמו פעם נוספת.

"השימוש בכמה שפות - צרפתית, אנגלית וגרמנית - במהלך המשפט, נועד להדגיש את תחושת הזרוּת של דמותה, ילידת גרמניה שעומדת למשפט בצרפת, וחייבת לתפקד בלשון הארץ ששופטת אותה. זו אשה שבנתה את עצמה רובד אחרי רובד, וכל רובד יועמד תחת זכוכית מגדלת במשפט. זאת ועוד, רציתי להציג חיי זוגיות כאשר שפת האם של כל אחד מבני הזוג היא שונה. לדבר זה יש משמעות בכל מערכת היחסים ביניהם, עד כדי כך שבמקרים מסוימים, שפה שלישית משמשת להם כמעין אזור חיץ שבו שניהם יכולים להיות שווים.
"אם בסצינות המשפט מושם דגש במלה המדוברת, הדבר נזקף לזכותו של אנטואן ריינהרץ, שמגלם את תפקיד התובע בסרט. בחרתי בו משום שהייתה לי הרגשה שהוא מקנה מימד מעודכן לכל הסיפור, הוא מכניס לתוכו את המציאות העכשווית, ובכך פורץ את האווירה המאובנת ששולטת בבית משפט. זה נכון שהוא צריך בעצם לגלם את הנבל, אבל מדובר בנבל מקסים ומבריק. הוא הדובר של קורבן שאין לו יותר זכות דיבור, ומתפקידו להציג את המנוח כאיש שראוי לקבל את מלוא ההגנה של בית המשפט. הוא תורם בסצינות שלו את זווית האלימות של זרועות הצדק. לעומתו, הסניגור, שמגלם סוואן ארלו, הוא דמות הרבה יותר שברירית, רגישה, נוטה יותר להתגונן. לא רציתי שיתפתח ביניהם קרב תרנגולים. הסניגור אינו וירטואוז בהופעה בבית משפט. הוא בחור טוב, אבל לא גיבור. יש בדמות שלו מרכיב נוסף: הוא הכיר את הלקוחה שלו בעבר, והגחלים של אותו קשר ביניהם עדיין לוחשות. "היועץ המשפטי שלנו הסביר, שפרקליטים נתקלים לא פעם בבקשות של קרובים ושל מכרים המבקשים את עזרתם. לדעתו, זה תמיד טומן בחובו סכנה, וסכנה זו חשובה במערכת היחסים שבין סנדרה לבין הסניגור שלה. כל הזמן יש הרגשה שהיא מצפה לתמיכה לא רק משפטית אלא גם אישית, ועל סוואן להעביר את התגובה שלו להרגשה הזאת בלי אף שורה של דיאלוג, רק בהתנהגותו.

"אני רוצה לציין שאין בסרט אף פלאשבק, וזאת הייתה כוונתי מן הרגע הראשון. אינני אוהבת את השימוש שעושים בגימיק הזה בקולנוע, מה עוד שהדגש בסרט צריך להיות במלה המדוברת, היא צריכה להיות השלטת. זה מה שקורה בבית המשפט: זה מתחיל בחלל ריק, וכל מה שֶיֵש כדי למלא את החלל הזה זאת המלה המדוברת. החריגות היחידות שהיתרנו לעצמנו במהלך הסרט בנושא הפלאשבק היו בעיקר בפס הקול, שבו הושמעו דברים שהוקלטו בעבר. סצינת העימות בין בני הזוג היא סוג של הקלטה שמתגלמת בתמונה, יש בה מין תחושת-הווה שנוצרת באמצעות הקול. יש סצינה נוספת, שבה הבן מספר מה הבטיח לו אביו המנוח, אבל זהו זיכרון אישי, שגם התובע רואה בו עדות שאי-אפשר להוכיח. "בסופו של דבר, בית המשפט הוא המקום שבו הסיפור בא לידי ביטויו המלא ביותר, שם הוא נידון בידי זרים שצריכים לשחזר את העבר מתוך האלמנטים שנחשפים בפניו, אלמנטים שהם במקרים רבים לא חד-משמעיים. כאן המציאות הופכת לפיקציה, וזה מה שעניֵין אותי לעסוק בו בסרט הזה". ז'וסטין טרייה

התוצאות
הביקורת כנראה מאוד אוהבת את הסרט הזה, וזה די מפתיע משום שהוא מסוג הסרטים שמודיעים לקהל, מן הרגע הראשון כמעט, מי הטובים ומי הרעים. ומאחר שמדובר בו בחקירת מקרה מוות שעשוי להיות רצח, ברור כי גישה כזאת מבטלת את הצורך במתח - כי אם הטובים מנצחים, הקהל מאושר ובא על סיפוקו, ואם הרעים מנצחים, זה עוד אחד מסרטי המחאה החברתית המצביעים על הרוע הטבוע בממסד, יהיה אשר יהיה.
הדמות הבולטת ביותר בצוות השחקנים של טרייה, הנחשבת לאחת הבמאיות המבטיחות של דורהּ בצרפת, היא השחקנית הגרמנייה סנדרה הילר ("רקוויאם", "טוני ארדמן"). היא מגלמת סופרת מצליחה בשם סנדרה, המתגוררת יחד עם בעלה ועם בנה הסובל מפגיעה בעצב הראייה, בקוטג' שהוא עדיין בשלבי בניייה, בהרי האלפים ליד העיר גרנובל. היא ילידת גרמניה, נשואה לצרפתי, ועד לא מזמן המשפחה חיה באנגליה, ומשום כך היא מעדיפה לכל אורך הסרט להשתמש בשפה האנגלית, בה היא שולטת טוב יותר מאשר בצרפתית. דמות נוספת בבית היא כלב בשם סנופ, שהתנהגותו עשויה להשליך אור חדש על הפרשה כולה.

ומה הפרשה? יום אחד יוצא הבן לטייל בשביל הרים שליד הבית יחד עם כלבו, וכאשר הוא חוזר הביתה הוא מוצא את גופת אביו מוטלת בשלג, ללא רוח חיים. הוא קורא לאמו, היא מזעיקה עזרה, והדרך לחקירה משטרתית קצרה.

מילו מאשאדו גראנר בתפקיד הבן - סרטי Pelleas

הרבה ראיות אין, נראה שהוא נפל מן הקומה העליונה של הקוטג', אבל איש אינו יכול להסביר מדוע. נציגי החוק, שמאמינים כי כל אדם הוא אשם עד אשר יוכיחו את חפותו, סבורים מיד שסנדרה היא זו שרצחה את בעלה, והם אוספים פיסות של עובדות והוכחות אשר יבססו את טענתם. סנדרה ופרקליטהּ, שהוא גם ידיד נעורים שלה, מבקשים להזים את כל העובדות, ואילו הצופה, בעזרתם הפעילה של התסריט והבימוי, יודע היטב שסנדרה חפה מפשע, ושכל הזוממים להצביע עליה כעל מרשעת שפגעה בבעלה, אינם אלא רשעים. ואכן, הם נראים כאלה, מדברים כך, ומתנהגים בהתאם. היחיד שמתלבט, ומשלב מסוים ואילך אינו יודע מה להחליט לגבי אשמת אמו, הוא הבן. לא משום שיש לו סיבה כלשהי להטיל ספק, אלא משם שכך כתוב בתסריט.

אם צריך להבין מן הסרט הזה משהו, הרי זה שהחוק אינו פועל לטובת האזרח הפשוט כשהוא מוצא את עצמו בנסיבות מרשיעות שאינן באשמתו, כי לרוב הסביבה תעדיף להאמין באשמתו. ועוד מלמד הסרט, שאין נישואים מאושרים ממש, בעיקר כשלבעל ולאשה יש שאיפות דומות, ורק אחד מהם מצליח. לקח נוסף הוא, שאי-אפשר שלא לפגוע בילדים כאשר ההורים מעורבים בפרשות לא-נעימות, כי בסופו של דבר הכל יתגלה להם. ולבסוף, חוכמת דרדקים שיוצאת מפיו של הילד כשהוא מעיד במשפט אמו: "אני חושב שלא צריך להבין רק איך קרו הדברים, אלא גם מדוע הם קרו". טרייה חושפת בהדרגה את האמיתות הללו, שבעצם ידועות לכל, באיפוק ובקפדנות. סנדרה הילר משכנעת בהחלט בתפקיד האם, אבל באמת אין צורך ב-140 דקות לשם כך.