הכוונות הטובות

"מגאלופוליס" – פרנסיס פורד קופולה

נתחיל עם הכוונות הטובות שהוליכו כמה מן היוצרים המובילים היום בקולנוע לסרטים שהם הביאו השנה לפסטיבל קאן. אולי הידוע מכולם, פרנסיס פורד קופולה, הביא לקאן את הסרט שעשוי להיות האחרון בקריירה שלו. הבמאי הוא כבר בן 85, ובמהלך הקריירה המפוארת שלו זכה להערצה גדולה בזכות טרילוגיית "הסנדק", "אפוקליפסה עכשיו" ו"השיחה". הסרט החדש, "מגאלופוליס", הוא המבט של קופולה אל העתיד, לקראת היום שבו יחלו להפוך את ניו יורק לעיר המושלמת האידיאלית לכל תושביה. במרכז העלילה, מתכנן ערים גאוני, מדען שמסוגל לעצור את הזמן ואפילו להחזיר אותו אחורנית. כפי שמתברר בסצינה הראשונה של הסרט, המדען צריך לשכנע את העיר הנתונה במשבר כלכלי חמור להשקיע הון תועפות בתכנון העתיד, בעזרת חומר גלם חדש שהמציא בשם "מגאלון". מולו ניצב ראש עיר שמרני המבקש לשמור את המצב כמו שהוא, וביניהם ניצבת בתו של ראש העיר המאוהבת בגיבור החולם על עיר העתיד, ששמה "מגאלופוליס". רבים כבר ניסו להעלות על הדעת את האידיאל הזה, התקדמות מושלמת של האדם בדרכו אל הנחת והשלווה. "אוטופיה" של תומאס מור הוא דוגמא אפיינית לכך. אבל להבדיל מאלדוז האקסלי ב"עולם חדש מופלא" או ג'ון בורמן ב"זארדוז" (שתי דוגמאות מבין רבות), שתיארו את העולם העתידי המופלא ואת הקוץ הגדול שבאליה הזאת, קופולה מכוון למאמצים לקראת בניית עולם שכזה. מכאן ואילך נעביר את זכות הדיבור לבמאי עצמו. זו הצהרת הכוונות שקדמו לסרט, אשר נפתח בכותרת "מגאלופוליס של פרנסיס פורד קופולה – משל", כפי שנכללה בהקדמה שהוא עצמו הביא עימו לפסטיבל.

אדם דרייבר ונטלי עמנואל ב"מגאלופוליס" – צילום: IMDB

הצהרת הכוונות...

הזרע הראשון של "מגאלופוליס" נזרע עוד בימים שהייתי ילד והלכתי לקולנוע לצפות ב"העולם שיבוא" (סרט שביים גדול תפאורני הוליווד ב-1936, על פי ספרו של ה. ג'. וולס). הפקה זו של אלכסנדר קורדה משנות ה-30 שעוסקת בבניית עולם המחר, נשארה טבועה בי מאז ועד היום, החל מן הימים שהייתי "נער חובב מדעים" ועד שפיתחתי קריירה כבמאי קולנוע.

האמת היא שלא ממש כתבתי את התסריט הזה במהלך 40 השנים האחרונות, כפי שמספרים רבים. בכל הזמן הזה אספתי בשקדנות הערות ורעיונות שנראו לי מעניינים לקראת תסריט שאכתוב פעם, ולצידם גם הרבה קריקטורות פוליטיות מסוגים שונים. בשלב מסוים החלטתי שהתסריט יהיה אפוס על האימפריה הרומאית. מאוחר יותר, כאשר רק התחלתי לכתוב את התסריט, צירפתי לרעיון הראשון את המחשבה שזה יהיה אפוס רומאי המתרחש באמריקה של היום. זה קרה לפי כתריסר שנים. זאת ועוד, אחרי שעשיתי כל כך הרבה סרטים על נושאים שונים בסגנונות שונים, קיוויתי שאבין, באמצעות הפרויקט המאוחר הזה, מה הוא באמת הסגנון שלי.

מאחר שהתייחסתי תמיד בכבוד רב לשמו של המחבר המקורי של הסרטים שעשיתי, דאגתי תמיד ששמו יופיע יחד עם שמו של הסרט עצמו, בין אם זה "הסנדק של מאריו פוצו", או "דראקולה של בראם סטוקר". רק בסרטים שאותם אני כתבתי, כמו "אנשי הגשם" או "השיחה", הרשיתי לעצמי להכניס את השם שלי. אבל כנראה שאז עדיין לא היה בי העוז להחניף לעצמי יתר על המידה. כך או אחרת, אני זוכר שבשלב כלשהו נטלתי לידיים 130 עמודים לבנים, וכתבתי על הראשון שבהם: "מגאלופוליס של פרנסיס פורד קופולה", ומתחת רשמתי שורה נוספת: "כל הדרכים מובילות לרומא". התבוננתי בערימת הניירות הזאת, השליתי את עצמי שהיא באמת מכילה תסריט שלם למרות שלא היה כתוב שם דבר, לבד מהכותרת, וניסיתי לתאר לעצמי שיום אחד זה אכן יקרה. אבל אחרי הטיוטה הראשונה כתבתי לפחות עוד 300 גרסאות שונות של התסריט, בתקווה שכל גירסה תשפר, ולו במחצית האחוז, את הגירסה הקודמת.

בחנתי אפשרויות רבות עד שנתקלתי בפרשת "הקשר של קטילינה". יצאתי מנקודת הנחה שארצות הברית היום היא מקבילה של רומא העתיקה, ושהקשר של קטילינה במאה הראשונה לפני הספירה עשוי להתרחש במאה ה-30 אחרי הספירה, בדיוק כפי שהשתמשתי ב"לב המאפליה" של ג'וזף קונראד כמקבילה למלחמת וייטנאם ב"אפוקליפסה עכשיו".

נקודת המוצא הייתה העלילה. אציל נבזי בשם קאטילינה קשר קשר להפיל את הרפובליקה הרומאית, אך הקונסול ציצרו הכשיל קשר זה. בסרט שלי בחרתי כשם פרטי לקאטילינה את השם "סיזר" בעקבות הרמז של ההיסטוריונית מרי ברד, בהמשך לכתבי סווטוניוס, שיוליוס קיסר הצעיר היה בין הקושרים במזימה זו. השם "סיזר" נראה לי קליט יותר מן השם האמיתי של קאטילינה, שהיה "סרגיוס". אחר כך הרהרתי באפשרות שהגירסה ההיסטורית, שבה מתואר קאטילינה כנבל וציצרו מוצג כגיבור, אינה משקפת בהכרח את האמת. היסטורית, קאטילינה הובס והוצא להורג, ואילו ציצרו שרד. אבל מאחר שהמְסַפֵּר הוא זה ששרד, העליתי את האפשרות שקאטילינה הוא זה שהיה הגיבור האמיתי, מי שביקש לשנות את מבנה החברה ואת סדרי השלטון, שעה שציצרו היה הריאקציונר הנבל בכל הסיפור הזה.

שיאה לה באף מחופש ב"מגאלופוליס" – צילום: IMDB

עלילת הסיפור אמורה להתרחש בניו יורק שהיא מסוגננת במקצת יותר מזו של היום, היא מרכז הכוח בעולם, וציצרו צריך להיות ראש העיר בעידן של מהפכה כלכלית, בדומה למהפכה הכלכלית שהתרחשה בניו יורק עצמה בתקופתו של ראש העיר השחור הראשון שלה, דינקינס. סיזר קאטילינה יהיה שָם ארכיטקט פורץ גבולות, מתכנן ערים גאוני, ומדען שמצליח לשלב את האלמנטים של אדריכלים חדשנים כמו פרנק לויד רייט, ריימונד לוי, נורמן בל-גדס, או ולטר גרופיוס, כפי שמתארת הביוגרפיה המבריקה של מתכנן-העל של ניו יורק, רוברט מוזס (The Power Broker).

צעד אחר צעד התחלתי לקרוא על אירועים שונים שזיעזעו את העיר ניו יורק, כמו המשפט שבו הואשם קלאוס פון בילוב ברצח, שערוריית מרי קאנינגהם, מיליארדרית שנחשדה כי רכשה חלק מהונה באמצעות שירותי מין, תופעת מריה ברטירומו, כתבת כלכלית מצודדת שכונתה "כסף הדבש", ההילולות של מועדוני לילה נוסח "סטודיו 54", והמשבר הכלכלי שכמעט המיט אסון על הכרך כולו. רציתי שכל האירועים יהיו אמיתיים ולקוחים הן מתולדות רומא העתיקה והן מניו יורק של היום. על כל הפרשות הללו הוספתי את כל מה שקראתי ולמדתי בנושא הזה. לכן אני מבקש להודות ש"מגאלופוליס" לא היה נולד אילולא נשענתי על כתפיהם של ג'ורג' ברנרד שאו, וולטר, רוסו, בנת'אם, מיל, דיקנס, אמרסון, תורו, פולר, פורנייה, מוריס, קרלייל, ראסקין, וולס ובאטלר, כולם גם יחד. נעזרתי גם באוריפידס, תומאס מור, מולייר, פירנדלו, שייקספיר, בומארשה, סוויפט, קוביק, מורנאו, גתה, אפלטון, אייסכילוס, שפינוזה, דארל, איבסן, אַבֶּל גאנס, פליני, ויסקונטי, ברגמן, ברגסון, הסה, היצ'קוק, קורוסאווה, קאו שואקין, מיזוגושי, טולסטוי, מקקאלו, מוזס, וכל ספרי הנביאים.

החוק בכבלים ב"מגאלופוליס" של פרנסיס פורד קופולה – צילום IMDB

בשנת 2001 כבר חשבתי שיש בסיס איתן לפרויקט שלי, פתחתי משרד בברוקלין והתחלתי לעבוד. חיפשתי שחקנים, ערכתי קריאות של התסריט סביב השולחן, הקמתי אפילו יחידת צילום משנית ובראשה הצלם רון פריקה, מתוך מחשבה שיהיה קל יותר וזול יותר להכין את קטעי הרקע לפני התחלת הצילומים הרשמית. עבור היחידה הזאת רכשנו מצלמת סוני דיגיטלית, בתקווה שתנציח בצורה איכותית את כל סוגי הפעילויות המרכזיות בעיר גדולה, כמו חלוקת מזון, ניקיון, תעלות ביוב, וכדומה. אבל אף אחד לא יכול היה לצפות את מה שהתרחש ב-11 בספטמבר 2001, ואת הטרגדיה של מגדלי התאומים. מאחר שבאותו זמן היינו בעיצומם של צילומי הרקע, הספקנו לצלם גם כמה מן המראות המחרידים שהיו שם.

המטרה שלי הייתה לעשות סרט שיוצא מן הלב, והיה ברור לי שזה צריך להציג את הנאמנות ואת האהבה בכל היבט של החיים. "מגאלופוליס" אמור לשקף את כל זה, האהבה באה לידי ביטוי בכל המורכבות שלה, וכך גם הסכנה הנשקפת לכדור הארץ ולמין האנושי העומד על סף התאבדות. בסופו של דבר הסרט צריך להגיע לסיום שבו יש ביטוי לאמונה באדם וביכולתו להתגבר על כל המכשולים שמציבים בפניו.

אני מאמין בארצות הברית. אבותינו שאלו את החוקה מן החוק הרומאי, ואת הסנאט מן המשטר המהפכני שלהם, שסירב להעניק כוחות-על למונרכיה. ההיסטוריה האמריקאית לא הייתה קיימת, ולא הייתה מצליחה להתקדם, ללא הבסיס של לימודי ההיסטוריה הקלאסית.

אני מקווה ש"מגאלופוליס" יהפוך לסרט החובה בערבי השנה החדשה, כאשר הצופים ישוחחו לאחר מכן, לא על הדיאטות שלהם או על החלטתם להתנזר מעישון, אלא על השאלה הנצחית: האם החברה שאנו חיים בה היא החברה האפשרית היחידה עבורנו?

והביקורת...

אחרי שאוספים נתונים במשך ארבעים שנה ואף יותר, מתחילים אפילו לצלם עם צוות שחקנים שבראשו אדם שהלך בינתיים לעולמו, ג'יימס גנדולפיני (זוכרים את טוני סופראנו?), מפסיקים משום שלא ראוי אחרי ספטמבר 2001 לדבר על בנייה מחדש של ניו יורק, וממשיכים לאסוף נתונים, הכל במטרה לצייר קו משותף הנמשך מרומא העתיקה אל ניו יורק העתידית שתיקרא "מיו רום" ומשם לעתיד לא ידוע, מצטברים מן הסתם הרבה חומרים, שבחלקם הגדול נראים חשובים ומעניינים. וכאשר מנסים לדחוס את כל החומרים האלה, או לפחות את רובם, לסרט אחד, גם אם הוא נמשך למעלה מ-165 דקות והפקתו עולה למעלה מ-130 מיליון דולר, התוצאה המתבקשת היא כמעט תמיד משהו כמו "מגאלופוליס" – דרך סלולה בכוונות טובות שמובילה לשום מקום. העלילה שצריכה להעמיד זה מול זה איש חזון ושמרן מושבע, על רקע משבר פוליטי וכלכלי שמאיים על המעצמה המובילה בתבל, בעבר רומא, היום ארצות הברית, וסיפור האהבה והקינאה שצריך להשתלב בתוך כל אלה, הופכים לבולמוס עצום של הברקות בסרט לא קוהרנטי, שקשה לעקוב אחרי נפתולי המצב המסתבך בו ואחרי הצדדים שנוטלים בו חלק, או להבינם עד הסוף. על כך צריך להוסיף גם את ההערות הסרקסטיות על התקשורת המודרנית ועל שדרנית שמוכנה לעשות הכל כדי לצאת מן השיגרה שמאיימת על אחוזי הצפייה שלה.

איש לא יטיל ספק בכך שקופולה הוא אחד הבמאים הגדולים בקולנוע האמריקאי, שהוא מיטיב להעמיד סצינות ולהדריך שחקנים, אך הפעם התוצאות אינן מאלפות במיוחד. אדם דרייבר בתפקיד הראשי (שאותו סירב לגלם, בשלב מוקדם), נראה כמי מחפש את עצמו. ג'אנקרלו אספוזיטו, כראש העיר השמרן, עושה קצת יותר מכפי שצריך כדי לשכנע שלמרות שֶיֵש לו מזג של מהפכן הוא דווקא שמרן. ואילו נטלי עמנואל נעה בין השניים ומבקשת להיראות אלגנטית, מאוהבת ועצמאית, אבל אינה זוכה למרחב מספיק כדי להוכיח זאת. התלבושות משלבות טוגה רומאית ואת צעיפי הלבוש השקופים של האופנה העכשווית, כדי לחזק את החיבור בין העבר להווה. הצילום והתפאורה, בפני עצמם, מרשימים. מעמסת הנערות המעכסות לכל אורכו, כביטוי לעולם שמכור לבילוים ולא לבניית העתיד שלו, עשויה בסופו של דבר לעייף את הצופה, אשר הולך לאיבוד בין כל כך הרבה גירויים. ואם כבר מדובר במשל, כמו שמבטיחה כותרת הסרט, אולי כדאי לזכור שקאטילינה הנהיג מרד ברומא עוד לפני הקמת האימפריה. הוא ניסה לבטל את חובות העניים והעשירים גם יחד, וכך להיחלץ מן המשבר הכלכלי ששרר שם באותם ימים, אבל הובס על-ידי ציצרו השמרן, ומה שבא לאחר מכן היה הדיקטטורה של יוליוס קיסר ואחריה האימרפטורים. האם צריך להבין שאחרי קאטילינה המודרני של קופולה תבוא הדיקטטורה של טראמפ ואחריה קיסר בבית הלבן? או שמא עדיף לא לגלוש למחשבות אימה שכאלה, ולהאמין שעוד יימצא ממציא שיבנה את "מגאלופוליס"?

ומה לגבי עתיד הסרט? כאשר הושלמה עבודת ההפקה, אורגנה בלוס אנג'לס הקרנה מיוחדת שאליה הוזמנו כל מפיצי הסרטים המובילים בארצות הברית. הם באו, ראו, אבל לא הגישו שום הצעה ראויה לציון. קופולה, שניצל כבר פעם בעבר באמצעות פסטיבל קאן, כאשר הביא לשם את "אפוקליפסה עכשיו" אחרי שהתגובות המוקדמות של התעשייה לא היו נלהבות מדי, קיווה כנראה שזה יקרה גם הפעם. קאן שמחה כמובן על ההזדמנות, אבל מאחר שהפסטיבל מציג רק סרטים שיש להם כבר חוזה הפצה מסחרי, נוצרה בעיה שנפתרה רק ברגע אחרון, כאשר רשת אולמות "איימאקס" באירופה חתמה על החוזה המתבקש. מסכי הענק של הרשת ישרתו להפליא את המראה של הסרט, אבל להפקת ענק מסוג זה אין די באולמות הללו; החלטת השופטים בפסטיבל, אשר התעלמו ממנו לחלוטין, אינה יכולה לעזור הרבה. אבל בקולנוע, כמו ברולטה, אי-אפשר אף פעם לדעת. נחכה ונראה.

"סוג של חסד" – יורגוס לנתימוס

אחרי שני סרטים שבהם נפרד יורגוס לנתימוס מאפתימיס פיליפו, התסריטאי הקבוע שלו עוד מימי תחילת דרכו ביוון, השניים עובדים שוב יחד. "המועדפת" ו"מסכנים שכאלה" זכו בפרסים רבים, אבל שמו של פיליפו לא הופיע בכותרות שלהם. הפעם הם חוזרים למסורת של "שיני כלב", "הרי האלפים", "הלובסטר", ו"להרוג את האייל הקדוש". סרטם החדש הוא אוסף של שלוש אפיזודות שונות, שבכל אחת מהן מופיעים אותם שחקנים מוּכרים: ווילם דפו ואמה סטון, ששיתפו פעולה עם לנתימוס גם בסרטו הקודם, "מסכנים שכאלה", ולצידם ג'סי פלמונס, שאולי זכור כאח השקול והמופנם בסרטה של ג'יין קמפיון, "כוחו של כלב". פלמונס זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן השנה על הופעתו בסרט זה. הפרק הראשון של הסרט מוקדש לאדם שזכות הבחירה ניטלה ממנו, והוא מבקש להחזיר אותה לעצמו. בפרק השני, שוטר שאינו יכול להתנחם על אובדן אשתו באסון ימי, מסרב להאמין – כשהיא חוזרת אליו בדרך נס – שמדובר באותה אשה. ואילו בפרק השלישי, זוג, גבר ואשה, נשלח על-ידי גורו מודרני לחפש מישהו שניחן בתכונות מיוחדות ועתיד להיות מנהיג רוחני גדול. שלושת הפרקים הם הפקות קאמריות שצולמו כולן באמצעים מצומצמים אבל בקפידה גדולה. בשלושתן אפשר למצוא שוב את היחס הסרקסטי האופייני לצמד לנתימוס-פיליפו כלפי הדמויות שלהם. הנה דבריו של הבמאי על מה שהוביל אותו לסרט ומה שהעניק לו את צורתו המיוחדת.

הונג צ'או בסרט "סוג של חסד" של יורגוס לנתימוס

הצהרת הכוונות...

זה רעיון שאנו מפתחים כבר כמה שנים, והחלטנו בסופו של דבר להעניק לו מבנה של אנתולוגיה. התחלנו עם עלילה אחת בלבד, אבל תוך כדי הפיתוח הגענו למסקנה שאולי כדאי לעשות סרט שונה. ברגע שמצאנו את שני הנושאים הנוספים, השתדלנו לשמור על רוח משותפת לכולם, כך שאפשר יהיה להכניס את שלושתם תחת אותה מטרייה. למזלנו, אפתימיס ואנוכי ניחנו ברגישות דומה מאוד בכל מה שנוגע לכתיבה. אנחנו מסוגלים לפתח כל אחד את הרעיונות של השני, ולמצוא אלמנטים שיהפכו את הסיפור למעניין ומורכב יותר. אנחנו מסתדרים היטב בצורת העבודה הזאת, ולכן אנחנו ממשיכים לעבוד יחד.

כאשר מדובר בסרט שֶיֵש בו עלילה רציפה אחת מההתחלה עד הסוף, קל יותר לצופה להזדהות עם מה שקורה על הבד, משום שיש לו זמן להיכנס לתוך הסיפור, לעכל אותו ולהבין אותו, כל אחד לפי ההיגיון שמנחה אותו. כאשר מדובר באנתולוגיה, אתה צריך לקחת איתך את מה שלמדת בפרק הראשון, ועם המִטען הזה לעבור לפרק הבא. זה תהליך מורכב יותר וסבוך יותר, ומתברר שצופים שונים מזהים נושאים שונים שמלווים אותם בדרך, וזה תהליך מרתק במיוחד.

מאחר שנפתח לנו "חלון" בלוח הזמנים של חברת ההפקה, היינו צריכים להחליט איך אפשר לעשות את הסרט מהר ובתקציב מוגבל. זו הייתה משימה כבדה שרבצה על כתפינו, מעל ומעבר לכל המכשולים האחרים הניצבים בפני מי שעושה סרט. אבל הייתה לנו תחושת רווחה מעצם העובדה שהלכנו לחפש אתרי צילום תוך ידיעה שלא נצטרך לבנות בעצמנו שום דבר לקראת הצילומים. אשר לשמו של הסרט, השתעשענו בכמה אפשרויות, אבל מה שאני חיפשתי הוא שֵם המורכב ממילים בעלות משמעות כפולה. מאחר שמדובר בכוונות של הסרט, ובאותם שחקנים המופיעיים בכל הפרקים, אבל בתפקידים שונים זה מזה, חיפשתי שֵם שיהיה בו טעם והוא גם יישמע וייראה נכון לסרט כולו.

ג'ו אלווין ואמה ג'ונס ב"סוג של חסד" של יורגוס לנתימוס

אם בתחילת הדרך חשבתי שכל שחקן צריך להיראות שונה כשהוא עובר מפרק לפרק, החלטנו, אחרי זמן-מה, שלא כדאי להפוך את כל העניין להתחכמות. הבדלים דקים חייבים להיות ביניהם, למשל בתסרוקת, בלבוש, באיפור ובהתנהגות. בסופו של דבר, מדובר בסיפורים שונים, וזה כבר מעניק לכל אחד מהם דמות שונה. עצם העובדה שאותו שחקן עובר מסיפור אחד לשני מעניק למבצע כולו תחושה של המשכיות, גם אם זה במישור התת-הכרתי. העיקר היה שנצליח להביא את השחקנים לשנות את האנרגיות ואת הגישה בכל סיפור וסיפור.

אחת הנקודות שבהן התרכזנו הייתה מידת הסמכותיות וחופש הבחירה של כל אחת מן הדמויות. הן משלות את עצמן שהן חופשיות להחליט בכל נושא שהוא, אבל כאשר מעניקים להן את החופש הזה, הן מתקשות ואינן יודעות בדיוק מה לעשות בו. זהו מיקרוקוסמוס שמציג את המציאות כפי שהיא: אנשים שלכאורה אין להם שום סמכות או כוח, מנהלים את אלה שעושים רושם כאילו הם הרבה יותר מוסמכים מהם.

ביקשתי מאמה סטון ששוב תופיע בסרט שלי, והסיבה לכך פשוטה: אנחנו מסתדרים אחד עם השנייה והעבודה המשותפת אינה בבחינת מעמסה, לא לה ולא לי. יש המון דברים שבהם אנחנו מבינים זה את זה מבלי להפליג לניתוחים סבוכים או לשיחות וויכוחים, עד שמגיעים למסקנה משותפת. האמון ההדדי הזה נוצר כבר בסרט הקודם, ועכשיו אנחנו מנסים לבנות באמצעותו דברים נוספים. מה אומר ומה אדבר, אנחנו אוהבים לעבוד יחד. אשר לווילם, אני יכול רק לומר שהוא אוהב להיות על במת הצילומים, הוא הראשון שמגיע בבוקר והאחרון שהולך הביתה. הוא פשוט חייב להיות מעורב בכל מה שקורה שם ולהיות שותף לכך.

אשר לאירוניה שבסרט, כל מה שאני יכול לומר הוא, שלעיתים צריך להיראות מגוחך כדי להשיג את מה שאתה רוצה להשיג. ואם תשאלו אותי על מה הסרט, אומר שהוא על זהות, על שליטה, ועל הרצון להשתייך ולהיות חופשי גם יחד.

הונג צ'או, ג'סי פלמונס וויילם דפו ב"סוג של חסד" של יורגוס לנתימוס

והביקורת...

הצמד יורגוס לנתימוס-אפתימיס פיליפו אינו חסיד גדול של המין האנושי ושל התכונות שהוא מפתח לעצמו בדורות האחרונים. סרטיהם המשותפים הקודמים הם הוכחה לכך. מה שהם עושים הפעם, הוא בעיקר לחזור על ה"אני מאמין" שלהם בשלוש גירסאות שונות. בגירסה ראשונה, מנהל בכיר בחברת ענק (פלמונס), לא רק מועסק על-ידי בעל החברה (ווילם דפו) בתנאים חלומיים, אלא גם חייב למלא את כל מצוותיו של המעסיק, לא רק במשרד אלא גם בחייו הפרטיים, עד להיבטים האינטימיים ביותר של חיים אלה, כדי שיוכל להמשיך בקריירה הנינוחה שלו. ביום שבמקרה הוא חוטא לחוק הזה, הוא מוצא את עצמו מפוטר, חופשי להחליט מה לעשות ומה לא, אלא שלמרבה הצער, הוא מגלה שאין לו מושג מה פירוש הדבר להחליט אם אין מי שמצווה עליו מלמעלה. בגירסה השנייה, פלמונס, הפעם בתפקיד של שוטר שמסרב להתנחם אחרי שאשתו (אמה סטון) יצאה למסע של חקר הטבע בלב ים, ולא שבה. אלא שבדרך נס היא אכן שבה, ואז, בהדרגה, הוא מגיע למסקנה שהאשה שחזרה אליו אינה האשה שהעריץ ואהב פעם, זו אשה אחרת, והוא אינו מוכן לשתף פעולה בתרמית הזאת. בגירסה השלישית, פלמונס וסטון הם בני זוג, היא נטשה את בעלה ואת בתה והפכה למאמינה מושבעת של גורו (ווילם דפו). היא ופלמונס נשלחים על-ידי הגורו לחפש אדם בעל תכונות מופלאות, אשר עתיד להיות המשיח הבא של העולם. הצמד אינו מהרהר אפילו באפשרות לסרב או להטיל ספק בחיונית המבצע שהוטל עליהם, ואין דבר שלא יוותרו עליו כדי להשלים אותו לשביעות רצונו של הגורו.

הבעיה בסרטי אפיזודות, כפי שלנתימוס עצמו מציין, אינה רק חוסר הזמן שמוקדש לפיתוח כל דמות בפני עצמה, אלא גם הציפייה שהבימוי והתסריט יצליחו, תוך הזמן הקצר יחסית שהוקצב להם (הסרט נמשך 168 דקות, הרבה לסיפור אחד אבל מעט מדי לשלושה), להציג דמויות מוגדרות ומעוצבות מספיק כדי לגייס את ההזדהות של הצופה. אלא שלנתימוס, המאמין שצריך לעבור על גבול הגיחוך כד לשכנע את הצופה במסר שלו, אינו מוטרד כנראה מן העניין הזה. כל אחד מן הגיבורים שלו בסרט הזה הוא מגוחך במידה כזו או אחרת, ומה שקורה לו אינו יכול להטריד, אלא רק ללמד שקרייריזם אינו שונה כל כך מהשתעבדות מוחלטת למי שניצב מעליך בהיררכיה החברתית, שהדמיון נוטה להפוך את העבר למופלא ומקסים יותר מכל מה שההווה יכול להיות, ושהמיסטיקה, מכל סוג שתהיה, הופכת את האדם ליצור חסר כל זהות עצמית. כך זה נראה בעיני המתבונן מן הצד, שמן הסתם יחשוב שהדבר קורה רק לגיבורים של לנתימוס, שאף אחד מהם אינו משכנע מספיק כדי להיות דמות בשר ודם. השימוש באותם השחקנים נראה כמו גימיק (למרות הרצון של הבמאי), והם נראים משועשעים כאילו הופיעו במערכונים של מונטי פייתון.