הגברת בעלת המשקפיים עם המסגרת הלבנה שהייתה האשה הראשונה המועמדת לפרס אוסקר אבל לא זכתה בו

מעניין כמה חסידי קולנוע זוכרים עדיין את שמה של לינה ורטמילר, הבמאית שסימן ההיכר שלה היו המשקפיים בעלי המסגרת הלבנה שנהגה להרכיב על אפה, ונחשבה, לפחות בשנות ה-70 של המאה הקודמת, לאחת הדמויות המובילות בקולנוע האיטלקי, ואולי אפילו העולמי. חניכה של פליני, ממנו העתיקה, פחות או יותר, את סרטה הראשון, "הלטאות" (הדמיון בינו לבין "הבטלנים" בוטה מכדי שאפשר להתעלם ממנו), היא הוציאה מתחת לידיה סדרה של סרטים שבהם מין ופוליטיקה, הן מיגדרית והן חברתית, הקפיצו את הצופים שלא תמיד הצליחו לפענח האם היחס הסרקסטי שלה, לגברים ולנשים גם יחד, מקטלג אותה כמפלסת-הדרך לקראת מהפכת #MeToo, או שמא היא חטאה לכמה מעקרונות היסוד של תורה זו.

במסגרת שבוע הסרטים האיטלקיים הקרוב שייערך בסינמטק אפשר יהיה לפגוש רבים מסרטיה, ואולי אז אפשר יהיה לבדוק אם אחד המבקרים החמוצים והקטלניים באמריקה של שנות ה-70, ג'ון סיימון, אכן צדק כאשר קבע שהיא ראויה לעמוד לצידו של אינגמר ברגמן, ומה הסיבות לכך שנעלמה כמעט לחלוטין כמה שנים לאחר מכן.

אחרי מותה, השנה, בגיל 93, יצאה אמנם לאור סדרה שלמה של מאמרים, שבכולם הזכירו את העובדה שהייתה האשה הראשונה שזכתה להיות מועמדת לפרס האוסקר על סרטה "שבע יפהפיות", וכן שסרטיה נושאים, לפחות במקור האיטלקי, את השמות הארוכים ביותר בתולדות הקולנוע, לדוגמא: Un fatto di sangue nella comune di Siculiana fra due uomini per causa di una vedova. Si sospetano moventi politici. Amore-Morte-Shimmy. Lugano Belle, Tarantelle, Taralucci e vino". בעברית: "מעשה דמים בין שני גברים בשל אלמנה אחת, שהתרחש בכפר בשם סיקוליאנה. יש חשד למניעים פוליטיים. אהבה-מוות-ריקודי שימי. יפהפיות מלוגאנו, טרנטלות, טאראלוצ'י ויין". מחוץ לאיטליה נקרא הסרט, בקיצור, "מלחמת דם". כך הופץ בכל העולם, וכנראה בשם זה יוצג גם בסינמטק.

סרטיה, לפחות אלה שנעשו בתקופת השיא של יצירתה, היכו גלים בכל העולם, עוררו ויכוחים סוערים בעד ונגד, אבל לא הותירו אף אחד מן הצופים אדיש. בתחילת דרכה התפעלו רבים מן ההעזה הבוטה שבה הציגה את העימותים בין מעמדות, בין מינים, בין הצפון לדרום באיטליה, ובכלל את עליבות המין האנושי המכור למושגים מזויפים כמו כבוד, ומוכן לעשות הכל, גם את המעשים האיומים ביותר, כדי לשרוד עוד כמה ימים עלֵי אדמות. בזכות מנה גדושה של ארוטיקה, רגשנות גרוטסקית ואירוניה לעגנית זכתה במחמאות שהמטירו על הקולנוע שלה, שתואר כרענן, שונה, חצוף ומחדש בתוך המסגרת הכללית של הקומדיה האיטלקית, שהייתה אז עדיין במלוא אונה. אבל גם בשיאיה הציניים, לא איבדה אף פעם את ההומניזם שאיפיין אותה. ככל שעבר הזמן ויצאו לאור סרטים נוספים, שהדגישו עוד ועוד את אישיותה המיוחדת, החלו להישמע ספקות. היו שטענו כי היא אולי מהפכנית, אבל לא ברור מה בדיוק היא מנסה להשיג במהפכה שלה. לצד זרי הדפנה שקשר לה ג'ון סיימון (והוא לא היה היחיד) היו אחרים, כמו מבקר הקולנוע וההיסטוריון דייוויד תומפסון, שסבר כי "הצלחתה היא דבר בלתי-נמנע במקום שבו כולם צמאים לאשה שמספקת התחכמויות". והיו כאלה שניצבו באמצע, כמו מבקר קולנוע מפורסם לא פחות, רוג'ר אברט, שכתב: "נראה שסרטיה הם פרי תת-הכרתה, ומציגים עולם שהוא אולי מרתק, אבל סתום מעֵבֶר לכל הסבר".

לינה ורטמילר, או בשמה המלא ארקאנג'לה פליצ'ה אסונטה ורטמילר פון אלג ספניול פון בראויך (עם שם כזה, מה הפלא שהעניקה שמות ארוכים כל כך לסרטיה), נולדה למשפחה שווייצרית בעיר רומא שבאיטליה בשנת 1928. אביה, עורך דין מצליח אשר רדה במשפחתו ביד קשה, לא חדל להתעמת, לעיתים קרובות, עם בתו המורדת. אחרי שלמדה בסמינר למורים, ואף לימדה תקופה קצרה בבתי ספר, היא נרשמה במקביל לפקולטה למשפטים ולבית ספר למישחק. אין צורך לומר באיזה מבין שני המקצועות היא בחרה בסופו של דבר.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 היא כתבה קומדיות מוסיקליות לטלוויזיה, הופיעה על הבמה כשחקנית, ועבדה כמנהלת במה בתיאטרון. במשך תקופה מסוימת הצטרפה לתיאטרון בובות שבו ערכה ניסיונות אוונגארדיים למיניהם. בעזרת אחת מידידותיה הקרובות, שהייתה נשואה למרצ'לו מסטרויאני, היא הוצגה בפני פליני, וכך הגיעה להיות עוזרת במאי ב"שמונה וחצי". מכאן והלאה אי-אפשר היה להזיז אותה מן הקולנוע.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

סרטה הראשון, "הלטאות" (1963), נושא כאמור בבירור את חותמת פליני, משום שבדיוק כמו סרטו האוטוביוגרפי, "הבטלנים", הוא עוסק בחבורת גברים צעירים ובטלנים בעיר שדה קטנה, והעיקר בסרט הוא האווירה ולא העלילה. בפסטיבל לוקרנו סברו שזה מספיק, והעניקו ל"לטאות" את פרס הסרט הטוב ביותר.

שנתיים לאחר מכן הצטרפה לאופנת סרטי האפיזודות ששלטה אז בקולנוע האיטלקי, סרטים נוסח "אתמול, היום ומחר", ועשתה את "עכשיו הבה נדבר על גברים" (1965), מעין תשובה לסרטו של אטורה סקולה "הבה נדבר עכשיו על נשים", שבו כיכב ויטוריו גסמן. ארבעה הסיפורים הנפרדים של ורטמילר, שבכולם הופיע הקומיקאי האיטלקי נינו מנפרדי, דיברו, בנפרד, על תעשיין נקלה שיורד מנכסיו עקב תהפוכות הבורסה, על אמן קרקס בפנסיה, על מורה ציני, ועל בעל אנוכי. בכולם הגברים נלעגים ומתעללים בבנות המין השני, שאינו מיטיב תמיד להשיב להם כגמולם. זו תהיה תרועה מוקדמת לקראת מלחמת המינים שאליה היא תשוב פעמים רבות, בלוויית ההיבטים השונים שנלווים אליה בהתאם למעמדות החברתיים בה היא ניטשת.

שני הסרטים הבאים שלה היו שני סרטי שירות לזמרת הפופולרית של אותם ימים, ריטה פאבונֶה: "ריטה היתוש" (1966), וסרט המשך בשם "אל תרגיזו את היתוש" (1967). בראשון, ריטה, תלמידת תיכון קונדסית, מתאהבת במורה למוסיקה ביישן שבערבים הופך לזמר רוק. בשני, ריטה יוצאת למלחמת חורמה נגד הוריה כדי שיניחו לה לבחור בקריירה של זמרת. בסרט השני הכירה ורטמילר את המעצב האמנותי אנריקו ג'וב, עמו התחתנה לאחר מכן. היא חתומה עליו בשם ג'ורג' בראון (עוד מנהג שהיה מקובל באיטליה: סרטים שנחשבו לסוג ב' היו חתומים בשמות בדויים), ובעקבותיו הספיקה לעשות גם מערבון בשם "סיפורה של בלה סטאר" (1968) עליו היא חתומה כנתן ויץ'.

במלוא הדרה ועוצמתה הופיעה ורטמילר בשנת 1972, כשיצא לאור "פיתויו של מימי" – סיפור מטורלל על פועל מתכת שנאלץ להימלט מסיציליה מולדתו בגלל עמדותיו הקומוניסטיות, ומשאיר בבית את רעייתו. הוא מגיע לטורינו שבצפון, פונה דווקא לאגודת האחים הסיציליאניים (שאינה אמורה לסייע לו) כדי להשיג עבודה, פוגש אשה מבנות המקום, חי עמה ומוליד ילד. כאשר הוא חוזר לביתו בסיציליה ומגלה שזוגתו ילדה גם היא, אבל לגבר אחר, הוא מתמלא זעם ומחליט לנקום במאהב. הוא מפתה את אשתו עבת-הבשר של המאהב (אחת מכמה מחוות שלה לסרגינה המפורסמת מ"שמונה וחצי"), ומכניס אותה להריון. אולי התמונה המפורסמת ביותר שזכורה מן הסרט, מציגה את אשתו של המאהב רוכבת על מימי הקטן ממנה בכמה מידות, כשהיא חוגגת את נקמתה בבעלה הבוגדני. סאטירה חברתית, דיאלוגים מוטחים בקולי קולות, קריקטורה של עלילות אהבה, ובעיקר הצגה אירונית עד כדי גיחוך של הגבר האיטלקי הדרומי שהכבוד חשוב לו מכל, זו מסה לגלגנית על היחסים בין גברים לנשים שזכתה להצלחה מסחרית עצומה ולשבחי רוב הביקורת, אשר סברה כי אכן קול חדש ויוצא דופן פרץ אל תוך במת הקולנוע האיטלקי. בעיקר התפעלו מן הצמד הרומנטי החדש (אם רומנטי זו אכן המלה הנכונה), ג'יאנקרלו ג'יאניני ומריאנג'לה מלאטו. הסרט הלך כל הדרך לפסטיבל קאן, אבל לא זכה בפרס.

ואכן, הצמד הזה עתיד היה לחזור כמה פעמים נוספות בסרטיה של ורטמילר, ותמיד בהצלחה ניכרת. ב"אהבה ואנרכיה" (1973), סרט פוליטי שבו אנשים קטנים מובסים בזה אחר זה על-ידי ממסד מרושע, העלילה מתרחשת בשנות ה-30 של המאה הקודמת. ג'יאניני מגלם בן כפר מן הצפון שנוסע לרומא כדי לנקום את מותו של ידיד קרוב, אנרכיסט שהפאשיסטים הרגו. הוא מתכוון לרצוח את מוסוליני, לא פחות ולא יותר, וברומא הוא מוצא מיקלט בביתה של יצאנית (מלאטו), שגם בן זוגה, אנרכיסט גם הוא, נפל קורבן לפאשיסטים. יחד איתה הוא מתכנן לבצע את מעשה הרצח הנועז, והם מגייסים לעזרתם יצאנית צעירה אחרת (לינה פוליטו) שאמורה לסייע להם. עד מהרה נוצר משולש רומנטי, וזה מטרפד, בסופו של דבר, את הנקמה המתוכננת, עד כדי כך שבבוקר היום שבו הוא צריך להתבצע המעשה, שתי הנשים חסות על הגבר המשותף שלהן, ואינן מעירות אותו בזמן. הוא זועם על שתיהן, מקים מהומה שמושכת את תשומת לב המיליציה, נאסר, ומת כתוצאה מן המכות שמפליאים בו.

אפשר לראות בסרט משל על התעוררות המוּדעוּת הפוליטית אצל אנשים שהפוליטיקה זרה להם, וכך אכן התקבל הסרט בזמנו, כאשר הגוזמה האירונית העבירה את המסר שמאבקים פוליטיים הם הרבה יותר מעניין אישי. דרך אגב, השם המקורי של הסרט, "סרט על אהבה ואנרכיה או, אם תרצו, הבוקר בשעה 10, בבית הבושת הידוע שברחוב הפרחים מספר 10", מתייחס לכותרת של עיתון אלמוני אשר דיווח על התקרית, כותרת שבה אכן מסתיים הסרט. ורטמילר הגיעה גם הפעם לקאן, וג'יאניני חזר עם פרס השחקן הטוב ביותר.

שנה לאחר מכן כבר היה לוורטמילר סרט חדש, הפעם בלי הצמד ג'יאניני-מלאטו. שמו "הכל בסדר ושום דבר לא מסתדר" (Tutto a posto e niente in ordine). חבורת צעירים מן הדרום מגיעה למילנו, והם חולקים דירה. דרום איטליה פוגש את צפונה בעלילה העוקבת אחרי הדרך שבה כל אחד מן המהגרים הצעירים מוצא את דרכו הרחק מן הבית. אחד מהם, שאינו מצליח למצוא עבודה, הופך לגנב, אחר נקלט כטבח במסעדה גדולה, שתיים מן הצעירות מועסקות כחדרניות לפי שעה, ואילו אחר מוצא את עצמו מסובך בפרשת רצח. נראה שבאיטליה, המיזוג של קצה המגף התחתון החקלאי עם הצפון המתועש, הבורגני והמשגשג, אינו אפשרי, לא כלכלית, לא תרבותית ולא חברתית. אולי המאפיין ביותר את הסרט הוא סירובה של אחת הצעירות להינשא לאהובה בנימוק שזה "יהיה מעשה לא כלכלי". גלריה מגוונת ועשירה של דמויות משרתת את כוונותיה של ורטמילר, באחד מסרטיה הפחות מוּכרים.

לטובת מי שהתגעגע לצמד ג'יאניני-מלאטו, ורטמילר עשתה מיד, עוד באותה השנה, את "סחף חושים" (1974). לדעת רבים, זה סרטה הטוב ביותר, סאטירה חברתית פרועה, המבקשת להוכיח שאדם לאדם זאב, או במקרה ספציפי זה, אדם לאשה, זאבים הם. הצלחה כבירה, מלוּוה בשירי הלל להעזה הבוטה של הבימוי, לא רק בסצינות האהבה, אלא גם בהצהרות הנחרצות על מלחמת המעמדות והחברה האיטלקית הנלעגת בעיניה. הפעם ג'יאניני הוא מלח סיציליאני וקומוניסט נלהב, שמועסק ביאכטה מפוארת של תעשיין עתיר-נכסים, ומשמש מטרה קבועה לחיצי הלעג של אשתו הבלונדית של האחרון, אשר בזה לכל מי שאינו נמנה עם החוג החברתי שלה.

יום אחד היא דורשת מן המלח שייקח אותה לשיט בסירת המנוע של היאכטה. הוא מזהיר אותה שהשעה מאוחרת וששיט כזה עלול להיות מסוכן, אבל היא מתעלמת מן האזהרה ופוקדת עליו ללוות אותה. הסירה אכן שוקעת, והשניים מוצאים את עצמם מבודדים על אי קטן, כשאיש אינו יודע לאן נעלמו. באי שאין בו נפש חיה מתחיל מסע הישרדות שבו ידו של הגבר מייד על העליונה. הוא יודע להדליק אש, ולמצוא מזון ומיקלט ללילה. כאן אין לכסף של הבעל שום ערך, ואם היא רוצה לאכול, אז מוטב שתכבס את בגדיו, אחרת תלך לישון רעבה, וכל הצעקות והמחאות שלה לא יעזרו.

בסופו של דבר, המצב דווקא מוצא חן בעיניה, כולל העובדה שהיא אפילו נאלצת  להיכנס למיטתו של הגבר שעד לא מזמן נחשב בעיניה לדוחה, מכוער, מזיע, ואפילו קומוניסט. עכשיו היא מעריצה את גבריותו, את התושייה המעשית שלו, ובעיקר את אונו המיני. אלא שזה כמובן זמני, כי ברגע ששולפים אותם המצילים מן האי ומחזירים את הגברת המפונקת לחיק בעלה, היא שבה לראות במי ששלט בה עד רגע קודם לכן, משרת בזוי וחסר ערך. הפסטיבל שהעניק הפעם את הפרס היה פסטיבל טהרן, בימים שבהם הייתה שם אווירה קצת יותר מתונה מזו ששוררת בו כיום.

כנראה בעקבות הסרט הזה בחרו רוב מבקרות הקולנוע בארצות הברית להסתייג מן הגברת ורטמילר, בניגוד לשבחים הרבים שהגברים המטירו עליה ועל הסרט. אמת, הטעם הטוב והתקינות הפוליטית לא היו אף פעם בין מעלותיה של ורטמילר, וההערצה של האשה לגבר מסוקס ונאה למראה, כשהיא קטנה וחסרת ישע לידו, לא עלתה בקנה אחד עם כמה מן העקרונות הפמיניסטיים המקודשים. אבל אין ספק שבסרט הזה היא יורה לכל הכיוונים בלהט ובזעם רב, ואינה טורחת, כדרכה, לרמוז כשהיא יכולה להטיח את הדברים בפנים, והיא עושה זאת ביעילות רבה. אם עד סרט זה התפעלו מן האסתטיקה, הפעם זכו בחירת אתרי הצילום, בין אם זו היאכטה המפורכסת ובין אם האי הפראי, לטיפול ויזואלי מרשים. ואם יש מידה ניכרת של תיאטרליות בבימוי שלה, היא משרתת הפעם את הנושא להפליא.

עם "שבע יפהפיות" (1975) עוררה ורטמילר את הגלים הסוערים ביותר, בעד ונגד, יותר מכל מה שעשתה לפני כן ואחרי כן. מצד אחד, זה היה שילוב של פארסה וטרגדיה במחנה ריכוז, המשך להנחה שלה כי אדם לאדם הוא זאב, כשהיא מבקשת להוכיח שעל מנת לשרוד, מוכן האדם לוותר על צלם האנוש ולעשות את המעשים האיומים ביותר. זה אולי לא צריך להיות מצחיק, אבל אין ספק שבסרט זה יש הרבה סצינות שמעוררות רעמי צחוק, למרות הנושא ולמרות הרקע. אין פלא שרבים התקוממו וזעקו חמס על הניסיון להפוך את השואה לבדיחה סרת טעם וגסת נפש. הצנזורה הישראלית אסרה תחילה להקרין את הסרט, בגלל הדרך שבה טופל הנושא. אבל לחץ של התקשורת, שנשען בעיקר על קבלת הפנים הנלהבות שערכו לסרט בהרבה מקומות בעולם, וניזון לא מעט ממאמציו של המפיץ שהריח כי מדובר כאן בלהיט קופתי, הכניע בסופו של דבר את אבירי המוסר מירושלים, והסרט בכל זאת הוצג, ואכן נשאר לא מעט שבועות על בדי הארץ.

פסקואלינו פרפוסו (ג'יאניני) הוא גנב נפוליטני קטן המאוהב בעצמו ובכבוד המאצ'ואיסטי שלו (בכך הוא מזכיר לא מעט את מימי, הגיבור הקודם של ורטמילר, שגם אותו גילם ג'יאניני). בנפולי נהגו לכנות את פסקואלינו בשם "שבע יפהפיות", משום שהיה מטופל בשבע אחיות, אחת יותר מכוערת מן השנייה, והוא ראה את עצמו מופקד על כבודן, גם כשנדמה כי עם מראה שכזה, איש לא ירצה לגעת בהן. אך אחת האחיות מתחברת לסרסור זונות, ועוברת לעבוד בבית בושת. פסקואלינו הזועם רוצח את הסרסור, מבתר את גופו לחתיכות, ושולח אותן במזוודות לכל רחבי איטליה. הוא נתפס, נשפט, נמצא לא שפוי, נשלח לבית משוגעים, משם הוא משתחרר כדי להתגייס לצבא, ומגיע בסופו של דבר למחנה ריכוז, שעליו מפקדת קצינה עצומת-ממדים (שירלי סטולר, שמזכירה שוב את סרגינה המיתולוגית), סדיסטית בדם, המפליאה להשתמש בשוט שהיא נושאת תמיד בתיקה.

פסקואלינו, שזכר את דברי אמו על כך שגם את האשה המפחידה והקשוחה ביותר ניתן לרכך אם יודעים לפנות ללבה, מייד מצהיר שהוא מאוהב בהר הנשי שמאיים עליו. על אף שהיא אינה מאמינה לאף מלה שיוצאת מפיו, היא מתרצה לשתף עמו פעולה, ובסצינות האהבה ביניהם יש מידה כזאת של גיחוך וסטיות, עד שהן דוחות אפילו את הצופים הנלהבים ביותר למין בקולנוע. אבל בתמורה למין האומלל הזה מצוּוה פסקואלינו לחסל במו ידיו שישה אסירים במחנה, ביניהם גם ידידו הטוב ביותר. מאחר שאין אופציה אחרת אם הוא רוצה להישאר בחיים, הוא אכן מציית לפקודה, ומסיים את הסרט, בתום המלחמה, עם הקביעה שצריכה להצדיק את הכל: "אני חי".

הוויכוחים סביב הסרט לא פסקו מאז שהוא נעשה ועד היום. יש מי שחושב שמדובר ביצירה חשובה, נועזת וחצופה, שמוכיחה עד כמה אדם יכול להיות מבחיל ועלוב, כשחייו תלויים לו מנגד. מנגד, הפילוסוף ברונו בטלהיים כתב מסה שלמה על הסרט, וקבע שמדובר ב"יצירה אמביוולנטית, ניהיליסטית, אלימה ומדאיגה, שמצדיקה את הרֶשע בטענה ששום דבר לא יכול היה להשתנות אילו נהג גיבור הסרט בדרך אחרת". אולי משום המהומה שקמה סביבו, הסרט משך המונים לקולנוע, בכל רחבי העולם ובעיקר בארצות הברית, שם הוא זכה לתשומת רבה כל כך עד שמצא את עצמו מועמד ללא פחות מארבעה פרסי אוסקר – לבימוי, לשחקן הראשי, לתסריט, ולסרט הזר הטוב ביותר. הוא אמנם לא קיבל שום פרס מן האקדמיה, אבל שמה של לינה ורטמילר עלה בכל זאת לכותרות כאשה הראשונה שהייתה מועמדת לאוסקר.

ההישג לא נעלם מעיני האולפנים ההוליוודיים, וחברת "וורנר" מייד החתימה את ורטמילר על חוזה לבימוי ארבעה סרטים. לראשון, "לילה שטוף גשם" (באיטלקית קראו לו "סוף העולם במיטתנו, בלילה שטוף גשם", 1978), היא הביאה עמה מאיטליה את ג'יאנקרלו ג'יאניני, ואילו האולפן תרם מולו את אחת הכוכבות הזוהרות ביותר של אותם הימים, קנדיס ברגן. התסריט הזכיר את "אשת השנה" של ג'ורג' סטיבנס עם ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן, על שני עיתונאים מתחומים מנוגדים שמתחתנים אבל מתקשים לחיות יחדיו, משום שכל אחד מהם רואה את העולם מזווית אחרת. הפעם היה מדובר בעיתונאי קומוניסט וצלמת עיתונות פמיניסטית, שמתקוטטים על רקע הנושאים הקרובים לליבה של ורטמילר, גבר מול אשה, מאצ'ו מול פמיניסטית, פוליטיקה מיגדרית מול פוליטיקה חברתית, הכל מתובל בגרוטסקה שאיפיינה את סרטיה הקודמים של ורטמילר.

מבקר הקולנוע של "ניו יורק טיימס" באותה הזמן, וינסנט קנבי, אחרי שראה את הסרט, פגש בבמאית קטנת-הקומה ובעלת מצבורי הדיבור העצומים, שלא חסכה הסברים ופירושים במענה לכל שאלה, והתרשם עד כדי כך מן ההתלהבות ומאריכות תשובותיה עד שכתב שיעץ לאולפני וורנר לוותר על הסרט הזה ועל שלושת הסרטים הבאים, ולהפיץ במקומם את הבמאית הנמרצת. קבלת הפנים הצוננת לסרט, וכנראה גם חלק מן החוויות שחוותה במהלך הצילומים, הניעו את ורטמילר לוותר בעצמה על שלושת הסרטים הבאים שהייתה צריכה לביים בהוליווד, שם לדעתה הגבילו את חופש היצירה האמנותי שלה, ולשוב הביתה לרומא.

משלב זה ואילך, משהו קרה. אולי העולם עייף מדרכי הביטוי של הגברת ורטמילר, ואולי היא עצמה החלה להתעייף מן המלחמה המתמדת שבינה לבין עצמה ובינה לבין העולם סביבה, שבו היא כל כך אהבה לחבוט, ואולי העניין בה פחת יחד עם שקיעת הקומדיה האיטלקית. אם כי, סרטה הראשון בבית מעיד שלפחות התעשייה עדיין האמינה בה. היא קיבלה, עוד באותה שנה, שלושה מכוכבי-העל של איטליה, סופיה לורן, מרצ'לו מאסטרויאני ובעל-בריתה הקבוע, ג'יאניני, לאותה "מלחמת דם" ששמה הוזכר כבר קודם לכן, ועמם הגישה משולש אהבה בין אלמנה שבעלה חוסל על-ידי המאפיה לבין פרקליט קומוניסט מצד אחד, ועבריין מבריח, מן הצד השני. הדמויות היו מוּכרות לה היטב כבר מסרטיה הקודמים, וכך גם הרקע, סיציליה, אבל הצופים, ואולי גם הביקורת, שציפו ליצירה נוספת של ורטמילר שתעמיד אפילו את "שבע יפהפיות" בצל, לא באו על סיפוקם המלא.

היא חזרה לנינו מנפרדי בקומדיה "צחוק הגורל" (1983), על שר פנים בממשלת איטליה שנתקע בתוך מכוניתו באמצע הכביש המהיר, ועל חבר פרלמנט מן האופוזיציה שמנסה לשלוף אותו משם. שנה לאחר מכן, "תשוקה לא-טבעית" הציג אשה שבוגדת בבעלה עם אשה אחרת, וזה כמובן העלבון האולטימטיבי למאצ'ו הלטיני, נושא ורטמילריאני להפליא, אבל השחקנים, אנריקו מונטסטאנו וורוניקה לאריו כבר לא נמנו עם הצמרת.

"עלילה סבוכה עם נשים, סמטאות ועבירות" (1985) חיבר את השחקנית בת ספרד אנג'לה מולינה עם הארווי קייטל האמריקאי שחיפש אז קריירה באיטליה, בסרט על בעלת אכסניה שניצלת מאונס כאשר התוקף מחוסל באמצעות דקירת מחט באשכיו, אלא שהדוקר נעלם לפני שהיא מספיקה להודות לו. ההמשך הוא מרדף המשטרה אחרי סוחרי סמים בנפולי, ואחרי הרוצח המיסתורי שמשתמש תמיד באותה שיטה כדי לחסל את קורבנותיו.

והנה עוד שם של סרט תוצרת ורטמילר, "ליל קיץ עם פרופיל יווני, עיני שקד וניחוח בזיל" (1986), עם מריאג'לה מלאטו כסוכנת שחקנים שלוכדת גנגסטר מסוכן בווילה המפוארת שלה בסרדיניה. האם צריך להוסיף שזה בסופו של דבר סיפור אהבה? נא להיזכר ב"סחף חושים".

נמשיך הלאה. "העשירי הנסתר" (תרגום לא מדויק ל-Il Decimo clandestino), משנת 1989, החזיר את ורטמילר לפסטיבל קאן, הפעם במסגרת-המשנה "מבט מסוים". הסרט מבוסס על סיפור של ג'ובאני גוארסקי (מחבר "דון קאמילו", מתוך אסופת סיפורים קצרים שלו בשם "עולם בורגני קטן"), על אלמנה מטופלת בלא פחות מ-9 ילדים, המחפשת דיור ברומא, ואינה מוצאת דירה משום ריבוי הילדים. בסופו של דבר היא מוצאת עליית גג, מסתירה מבעלת הבית את קיומם של הילדים, ומקווה שאם ייצאו כולם השכם בבוקר מן הדירה וישובו אליה רק מאוחר בלילה, איש לא יבחין בתעלול. אלא שהסוד מתגלה, בעלת הבית זועמת, בעיקר משום שהיא עצמה איבדה את בנה היחיד, ומקנאה במי שיש לה תשעה, והם כולם בריאים ושלמים. אבל בסופו של דבר, הקנאה נשכחת וידידות אמיתית תופסת את מקומה. הסרט הופק לטלוויזיה האיטלקית כפרק מתוך סדרת סרטים בשם "אהבה", והשחקנית דומיניק סאנדה שיחקה בתפקיד בעלת הבית. זה היה סרט הפתיחה של "מבט מסוים" בקאן, וזכה לקבלת פנים נאה, הגם שלא היו בו עוד העוקצים הארסיים של ימים עברו.

באותה השנה הספיקה ורטמילר לעשות סרט נוסף, "בליל ירח מלא", הפעם לפי סיפור מקורי שלה, על עיתונאי אמריקאי שמתחזה לחולה איידס כדי לבדוק את התופעות הפסיכולוגיות שמתלוות למחלה. אלא שהוא עצמו נופל קורבן לנגיף, וחוֹוֶה על בשרו את ההפרעות הנפשיות אותן ביקש לתעד. למרות ההפקה הבינלאומית שהקציבה סכום נכבד, ובעיקר אוסף שחקנים מוּכר, ביניהם רוטגר האואר, נסטסיה קינסקי ופיטר אוטול, והנושא שהיה אקטואלי בכל רחבי העולם המערבי, מבקרים רבים מצאו שהמלודרמה נוטה להגזמות מיותרות, והיא נעלמה תוך זמן קצר ומבדי הקולנוע.

חזרה לטלוויזיה ולנושאים החביבים על ורטמילר. עימות בין גברים לנשים, גרוטסקה על כבוד במשפחה, "שבת, ראשון ושני" (1990) מבוסס, בתיקונים כאלה ואחרים, על מחזה של אדוארדו דה פיליפו, ומציג משפחה נפוליטנית ענפה. בראשה, בעל ואשה שנשואים כבר 30 שנה באושר עילאי, עד אשר הבעל מעז לשבח את רוטב הפסטה של אחייניתו. זוגתו, שרואה עצמה כאשפית מטבח, נעלבת קשות ומגיבה בהתאם. דה פיליפו כתב את המחזה מתוך כוונה לשחק בעצמו את תפקיד הבעל, אבל בשל גילו נאלץ לוותר לטובת בנו, לוקה. סופיה לורן גילמה את רעייתו, ואלסנדרה מוסוליני (נכדתו של הדיקטטור) הייתה האחיינית. הסרט, כמו המחזה, עוקב אחרי סוף שבוע בחיק המשפחה, על כל העימותים שבתוכה, אבל מעדיף, משום מה, להעביר את העלילה המקורית משנות ה-60 של המאה ה-20 לשנות ה-30 שלה, כשאיטליה הייתה תחת המגף הפאשיסטי. ההפקה נועדה במקור לטלוויזיה, והסרט אף שודר בה, אבל קבלת הפנים החמה שיכנעה את המפיקים להכין לו גירסה קולנועית.

תסריטו של "שלום למורה" (זה השם מחוץ לאיטליה; בבית הוא נקרא, באיטלקית משובשת, "אני מקווים שאסתדר", 1992) מבוסס על רב-מכר פופולרי, אשר מספר על מורה מן הצפון שנשלח בטעות דרומה, ואינו מצליח להסתדר בכפר הקטן שבו הוא מוצב, לא עם הילדים, לא עם הוריהם, ולא עם האווירה הרועשת, הגועשת והצרחנית שבמקום. פאולו וילאג'יו, מן הקומיקאים החביבים ביותר על הצופים בארץ המגף, נבחר לגלם את המורה, ואילו ורטמילר ביימה, משום שהנושא, התנגשות הצפון העשיר והבורגני עם הדרום העני, שהוא כמעט עולם שלישי, נראה בדיוק הולם את האג'נדה שלה. הסרט עמוס בבדיחות ובהלצות מכל הסוגים ולכל הגילים, החל מילדים בני 8-9 שאותם אמור המורה ללמד, וכלה בגיל השלישי. על אף שאין בסרט לא מין ולא אלימות, הוא הוגבל באיטליה למבוגרים בלבד. איש לא להצליח להסביר מדוע, אולי זה היה בעטיו של אוצר המילים העשיר והלא-מעודן שבו משתמשים כדי לשעשע את הצופים.

עוד עיבוד של רומאן רב-מכר, "נימפה עממית" (1996), מספר על אם קלת-דעת, אב אימפוטנט, ובת שהולכת בדרכי אמה, ונאנסת בידי מעבידה, שאינו יכול לשלוט בעצמו מול שוקיה החשופים. לתמונה נכנס חייל פצוע שחזר מן החזית, והוא מציע לבת נישואין, אלא שהאם דורשת להציג את הכלה המיועדת כבתולה לכל דבר, כמתחייב מן המסורת הסיציליאנית. סטפניה סנדרלי היא האם, לוצ'יה קארה היא הבת. הרבה מין ואוסף דמויות תחמניות לפי מיטב מסורת ורטמילר.

"פועל מתכת וספרית בסערת מין ופוליטיקה" (1996) מוצא את הבמאית שוב בקלחת של המרכיבים הקלאסיים שלה. שני פועלי מתכת מפוטרים מעבודתם, ונשותיהם מתגייסות להציל את כלכלת המשפחות. הן פותחות יחד מסעדה, ובה הן מגישות צפרדעים צלויות. הבעלים, לעומת זאת, מרוצים שנמצא פתרון לפרנסה, עסוקים ברדיפה אחרי שמלות אחרות. הבחירות לפרלמנט ברקע, הצפון מבקש לפרוש מן הדרום המפגר, והימין של ברלוסקוני ניצב מול הקומוניסטים, במה שאמור להיות תמונת מצב חברתית של איטליה לקראת סוף המילניום, אבל קרוב יותר לקומדיית מין, שבמהלכה מזכירים אמנם את ניצחונו של הימין בבחירות 1994 ואת הזכייה של המרכז-שמאל שנתיים לאחר מכן, אבל מוסר ההשכל הוא שהמיטה היא שדה קרב הרבה יותר חשוב מכל מה שקורה בבית הנבחרים.

"פרדיננד וקרולינה" (1999) מבקש להיות סרט היסטורי על יורש העצר של ממלכת נפולי במאה ה-18, שאולץ על-ידי משפחתו לשאת לאשה נסיכה אוסטרית שאינו מכיר כלל. למרבה ההפתעה, הוא מתאהב בה, אלא שכמו בכל חצר מלוכה, יש תמיד אינטריגות, ובתככים יש תמיד שפע של מין, הכל כמובן בבגדי תקופה ובלעדיהם.

עלילת סרט הטלוויזיה "פרנצ'סקה ונונציאטה" (2001) מתרחשת בתחילת המאה ה-20. סופיה לורן מגלמת אשה אמידה שמאמצת יתומה ענייה. כעבור כמה שנים מתאהבת היתומה באחיה החורג, והסכסוך המשפחתי ממש מתבקש מאליו. "פלפלים ממולאים ומריחות בפרצוף" (שוב תרגום לא מדויק; באיטלקית: Pepperoni ripieni e pesci in faccia ; 2004) מציב את סופיה לורן מול השחקן האמריקאי זוכה האוסקר מאריי אברהם בקומדיה משפחתית דלת-קלוריות.

"לעזאזל העוני" (2009) היה עוד קומדיה לטלוויזיה, הפעם על שלישיית צעירים נפוליטנים שמבקשת לחקות את הדוגמא של זוכה פרס נובל ולחלק כסף לעניים, כדי שיוחזר להם בתשלומים כשמצבם של הלווים יהיה טוב יותר.

סרטה האחרון של ורטמילר, "רומא, נפולי, ונציה" (2014), הוא בן 40 דקות בלבד, ומבוסס על זיכרונותיו של המלחין ג'יואקינו רוסיני מביקוריו בשלוש הערים הללו. רק לשם תזכורת, היא הייתה בת 86 כאשר השלימה את הסרט הזה.

חוקר ספרות ואמנות איטלקית בשם פיטר בונדנלה ניסה להגדיר את הקולנוע של ורטמילר כ"שילוב של נושאים פוליטיים אקטואליים ומוסכמות של הקומדיה הגרוטסקית האיטלקית". אחרים טוענים שמדובר בשילוב לא רק של קומדיה, אלא גם של טרגדיה מסורתית, גרוטסקית לא פחות. אי-אפשר כמובן להתעלם מן ההשפעה של פליני, שניכרת לא רק בשאילת נושאים או דמויות, אלא בנטיית להגזמה הוויזואלית, וכמובן גם בבחירת כמה מן הצלמים הגדולים של איטליה, ביניהם ג'וזפה רוטונו, דאריו די פאלמה, אני גוארניארי, וטונינו דלי קולי.

לכל אורך הקריירה שלה כנראה לא השתחררה ורטמילר מעולם התיאטרון (כולל הצגות הבובות, צריך לומר), ולא פעם נדמה שהדריכה את השחקנים כפי שמדריכים אותם על הבמה – מתוך הבנה שמשחקם צריך להיות ברור לא רק ליושבים בשורה הראשונה, אלא גם לאלה שקנו כרטיסים בשורה האחרונה. חיבתה לנוף האיטלקי בלטה דרך קבע בבחירת האתרים שבהם צילמה את סרטיה, ותשומת הלב שהקדישה להם.

גם אם בחלק האחרון של הקריירה שלה לא זכתה לחסדי הביקורת, ואולי גם לא שברה שיאי קופה, צריך לומר לזכותה שסרטיה מעולם לא היו משעממים. היא הפגינה כל חייה פעלתנות קדחתנית, ולא חששה להביע את דעותיה בקולי קולות, בעיקר כשהאשימה רבים מחבריה למקצוע שהם מאוהבים בהצלחה עד כדי חשש לנסות משהו שונה. ועם כל חיבתה לסרטי ספילברג או לוקאס, היא נהגה לרמוז שהייתה שמחה אילו הם ניסו מדי פעם להתמודד עם המציאות, ולא רק עם העולם הדמיוני שלהם.

תמונת השער: לינה ורטמילר