"הברוטליסט"

במאי: בריידי קוֹרְבֶּה (Brady Corbet)

על צורניות, ארכיטקטורה, ברוטליזם, קפיטליזם, ריאליזם, היסטוריה, ביוגרפיה, הארכיטקט כוכב עליון, שואה, טראומה, התמכרות, הגירה, חירות, ארץ ההזדמנויות, שנאת זרים, גזענות, אנטישמיות, ועוד. יצירת מופת או הצהרה ריקה מתוכן?

יחסי הציבור שליוו את הקרנת הסרט "הברוטליסט" בפסטיבל ונציה הבטיחו, שהוא עומד להפוך לאירוע הבולט של עונת הקולנוע 2024-2025. ואכן, בין הבכורה בספטמבר 2024 לבין טקס האוסקר במרץ 2025 זכה הסרט בשלל פרסים יוקרתיים, ואוקיינוס של מילים על אודותיו גָאָה בעיתונות הכללית והמקצועית. המשבחים התאימו עצמם ליחסי הציבור הנבואיים, קשרו לו את הכתר "יצירת מופת", איחלו לו נצחיוּת, והעריכו את השפעתו המכרעת על עתיד הקולנוע. אלה שנלהבו פחות ואלה שהסתייגו ממנו אימצו את הסופרלטיבים שנקשרו בו, והפכו אותם למטרות אליהן כיוונו את חיצי הביקורת. לטענתם, אם להכליל, מדובר למעשה בתרגיל אסתטי רב-רושם אך ריק מתוכן, והדיון בו הוא בבחינת מהומה רבה על לא מאומה. ניסחף גם אנחנו בזרם, ונוסיף עוד טיפה לאוקיינוס.

"הברוטליסט" הוא סאגה היסטורית המתפרסת על פני ארבעה עשורים של המאה ה-20 ומחולקת לחמישה פרקים:

א. "אוברטורה" – לאסלו טות (שמגלם אדריאן ברודי, אשר זכה באוסקר), ארכיטקט יהודי הונגרי, ניצול שואה, מגיח מתוך בטן אונייה שהביאה אותו מאירופה לאליס איילנד, ורואה במו עיניו את פסל החירות.

ב. "חלק 1: אניגמת ההגעה" – 1947, ניצול השואה מתקשה לתפקד ולהשתלב בארץ החדשה. הוא משיג עבודות ומאבד אותן, מידרדר לחיי עוני, נחלץ מהם, והודות למפגש עם התעשיין האמיד הריסון לי ואן ביורן (גאי פירס) הוא מממש את ייעודו המקצועי, ומוצא דרך לחלץ מאירופה את בנות משפחתו שנותרו מאחור.

ג. "הפסקה" – צילום משפחתי של חתן וכלה על מדרגות בית כנסת. שעון סופר לאחור את חמש-עשרה הדקות שעומדות לרשות הקהל עד המשך ההקרנה.

ד. "חלק 2: ליבת היופי" – 1953, ארז'בט (פליסיטי ג'ונס) וז'ופיה (רפי קסידי), אשתו ואחייניתו של לאסלו, מגיעות לארצות הברית. המשפחה מתאחדת, אך מתמודדת עם גילויים של אנטישמיות וניצול, ומחליפה עבודות ומגורים. שנות ה-60, לאסלו טות חוזר לפרויקט הארכיטקטוני שממנו פוטר, הוא מבקר עם פטרונו במחצבות השיש בקררה, מותקף ומושפל, מאבד את אמונו באמריקה, ושוקל להגר לישראל.

אדריאן ברודי בתפקיד הארכיטקט לאסלו טות. התמונה באדיבות טוליפ אנטרטיימנט.

ה. "אפילוג" – 1980, תערוכה רטרוספקטיבית המוקדשת להישגיו הארכיטקטוניים הבינלאומיים של לאסלו טות מוצגת בביאנלה הראשונה לארכיטקטורה בוונציה, אחייניתו מסכמת בדברי ברכה פומביים: "המטרה הושגה".

כמעט כל ביקורת שנייה שהוקדשה לסרט "הברוטליסט" מתחילה בהערה על אורכו יוצא הדופן (225 דקות), ועל כך שהוא כולל הפסקה מובנית של 15 דקות. זה כביכול מתבקש, סרט שעוסק בארכיטקטורה אך טבעי שיוערך על פי ממדיו וצורתו. אחרי ככלות הכל, כמו שאומר גיבור הסרט, הדרך היחידה להבהיר מה היא קובייה, היא לתאר את צורתה. לא מעט מוסיפים על ציון אורכו של הסרט התייחסות לסגנון הצילום שלו (הצלם לול קראולי זכה בפרס האוסקר), אשר מעניק לסרט נפח התואם את המונומנטליות שאיפיינה אחדים מהמבנים היציגים של הברוטליזם, אותו סגנון ארכיטקטוני מודרניסטי שכוכבו דָרַך במחצית השנייה של המאה ה-20, וגיבור הסרט, לאסלו טות, אמור להיות אחד ממקדמיו המובהקים (כך לפחות על פי הפרויקט הארכיטקטוני האמריקאי הראשון שהופקד בידיו ותוכנן להיבנות מבטון חשוף).

עניין אחר שזוכה לתשומת לב רבה הוא פורמט הצילום יוצא הדופן שנבחר עבור הסרט. "ויסטה-ויז'ן" (VistaVision) הוא שיטת צילום אנלוגי שפותחה בשנות ה-50 של המאה ה-20 בהוליווד כדי להכות בפורמט הטלוויזיוני, ולמתוח תמונה צבעונית עשירה על פני מלוא רוחב המסך. הבחירה בטכנולוגיה זו אינה מובנת מאליה. "ויסטה-ויז'ן" זכה לעדנה לתקופה קצרה באותם ימים ("ורטיגו" של היצ'קוק ו"המחפשים" של ג'ון פורד הם דוגמאות בולטות לצילום בשיטה זו), אך הפך פופולרי פחות כשנמצאו לו תחליפים ישׂימים יותר. השימוש בו היום, בעידן הדיגיטלי, כרוך בהוצאות גדולות, ומשום כך הוא מהווה לכשעצמו עדות להעדפת ערכים אסתטיים על פני ערכים כלכליים. יתרה מזאת, תיאור "הברוטליסט" כסרט שצולם ב"ויסטה-ויז'ן" חוטא מעט למציאות. רק במקרים נדירים – בסינמטק בולוניה למשל – זכה הסרט להקרנה פומבית בפורמט האנלוגי המקורי. הקהל ברובו המכריע פוגש את הסרט בהקרנה דיגיטלית, שֶיֵש רק לקוות שהיא משחזרת נאמנה את המקור. אמנם, הסרט עשיר ברגעים שנראים כמו סרטים הוליוודיים "של פעם" (מה בין אלה לבין ברוטליזם?), אך ברגעים אחרים משולבים ברצף הקולנועי יומני חדשות תקופתיים, סרטי הסברה, ואפילו סרט פורנוגרפי, שצולמו בפורמטים שונים אשר אינם ממלאים את מלוא רוחבו של המסך, והם משאירים קצוות שחורים בשולי התמונה. כל אלה מעניקים לקהל חוויה אסתטית דינמית, שובַת-לב, אשר גוברת על אורכו של הסרט. וכך, הצפייה בו קלה ואינה מעיקה כלל (מסייעת לעניין גם ההפסקה המפתיעה שיש בה כדי להקל על בעלי שלפוחית שתן רגיזה). אך לא בזה מתגלגל הד, ולוּ סמלי, לארכיטקטורה ולברוטליזם.

וזה לא הכל. "הברוטליסט" אמנם עוסק בארכיטקטורה, אך אינו מתעמק בה. גיבור הסרט הוא ארכיטקט המתכנן פרויקט של בניית מרכז קהילתי רב-תכלית הכולל ספרייה, אולם ספורט, כנסייה, ומאגר מים תת-קרקעי – ומפקח עליו. סצינות לא מעטות עוסקות בתהליך הארכיטקטוני, בניית הדגם וחשיפתו בפני הפטרונים, טקס הנחת אבן הפינה, חפירות היסודות, והמריבות בין מנהל העבודה איש המעשה לבין הארכיטקט האמן שראשו בשמיים. אך מהותו של הסגנון הברוטליסטי כלל אינה נידונה בסרט. הברוטליזם הרי אינו רק בטון חשוף (שגם הוא לא ממש מככב בסרט), אלא סגנון ארכיטקטוני שנולד באמצע המאה ה-20 בבריטניה ובצרפת, והוא מתאפיין בשימוש נרחב בבטון חשוף, לא מחופה או מקושט. הארכיטקטורה הברוטליסטית כוללת סטרוקטורות מקוריות וחדשניות ומורכבות אשר משרות לרוב תחושה של "כבדוּת". הברוטליזם הארכיטקטוני התפשט ברחבי העולם, והוא נקשר בתודעה עם הבנייה בברית המועצות ובמדינות הקומוניסטיות שהושפעו ממנה. גם לארצות הברית הוא הגיע, וגם לישראל כמובן. מבקרי הסגנון הברוטליסטי מצביעים על המורשת שהותיר ברחבי העולם, ונרתעים מהמסה המכבידה חסרת החן שנדמה שתלווה אותנו לנצח.

ומה חושב על כך יוצר הסרט? ואיך הוא מביע זאת בסרטו? האם לאסלו טות הוא אדריכל גאון, או שמא שרלטן בינוני ואקסצנטרי? קשה לדעת, מפני שאת יצירתו הארכיטקטונית כמעט ואיננו רואים. רק כמה צילומי בניינים ישנים שתיכנן בתקופה שעבד באירופה נחשפים לעיני הקהל, אך הם נראים כמו סימולקרות גנריות של הסגנון הבינלאומי, ואינן מעידות באמת על יכולותיו. מושגים כמו פרספקטיבה, חומריות, צבעוניות, כיווני אוויר, ממדים, השתלבות בנוף ופונקציונליות מוזכרים אמנם בדברי הדמויות, אך הסרט הופך אותן להערות אגביות ושועט קדימה אל התפנית העלילתית הבאה, או מדלג לפנים אל אירוע דרמטי רב-רושם אשר משׂביע את הצופים ומשכיח מאיתנו את הסוגיה שנידונה קודם לכן. זהו סרט על גיבור שהוא ארכיטקט, אבל לא על ארכיטקטורה.

רבים שצפו בסרט הופתעו לגלות שלאסלו טות אינו דמות היסטורית אמיתית, אלא פיקציה שהורכבה משלל דמויות שהיו או לא היו. עולה איפוא שאלה מסקרנת: מה יש בו, בסרט הזה, בנרטיב ובעשייה הקולנועית שלו, אשר מעניק לקהל תחושה כי מדובר בסרט ביוגרפי המבוסס על חייה של דמות אמיתית? אֵילו טכניקות מאמץ הסרט כדי לשכנע אותנו שמה שנראה על המסך התרחש גם במציאות ההיסטורית? ובכן, עובדות ואמת. הקרדיט על כך מגיע לבריידי קוֹרְבֶּה, קולנוען בעל חזון הדואג לפרטים הקטנים, החל בבחירת השמות שהעניק לדמויות המרכזיות. גיבור הסרט, הארכיטקט ההונגרי ניצול השואה, נקרא לאסלו טות. זה שֵם שנשמע אותנטי, ועם זאת ייחודי ולא סטריאוטיפי. זהו, יש לדעת, חיבור בין השמות של לאסלו, ארכיטקט ומעצב הונגרי בעל שם, ושל הגיאולוג ההונגרי-אוסטרלי טות המנוח, שהתפרסם דווקא בשל מעשה ונדליזם שביצע בפסל הפייטה של מיכלאנג'לו בוותיקן, נתפס, נשלח לאשפוז כפוי, וגורש מאיטליה לאוסטרליה. כך גם ויליאם לי ואן ביורן, שמו של המיליונר המעסיק אותו, אשר נשמע מוּכר אך לא נדוש. עוד תורמים לתחושת האותנטיות של הסרט השימוש המתוחכם והמדויק בקטעי יומני חדשות, בפרסומות, בשידורי רדיו, בסרטים ובצילומים בשחור-לבן, שילוב שירים תקופתיים בפסקול הסרט המקורי, ואיזכור פוליטיקאים, ספורטאים וידוענים שהעסיקו את הדמיון הקולקטיבי האמריקאי בשנים שבהן מתרחשת העלילה. כל אלה הופכים את הסיפור הפרטי הבדיוני לחלק מהיסטוריה ממשית. כלומר, יש בסרט הזה אותנטיות מלאכותית המהדהדת תחבולות של סרט מוקומנטרי.

בריידי קורבי מביים את "הברוטליסט". התמונה באדיבות טוליפ אנטרטיימנט.

הסרט אמנם דומה לסרטים הביוגרפיים הפוקדים את מסכינו בשנים האחרונות, נוסח "ג'קי, דיאנה, מריה" וכל השאר. אך מאחר ש"הברוטליסט" אינו מבוסס על דמות שהייתה קיימת במציאות, נחסכת אי-הנחת שנוהגים להביע מעריצים ומומחים לדמויות היסטוריות אמיתיות כשהם נתקלים באי-דיוקים עובדתיים, ונחרדים מהחופש האמנותי, המתבטא בסצינות אינטימיות ספקולטיביות שאינן מבוססות על עובדות היסטוריות ידועות.

טות (שמגלם אדריאן ברודי, זוכה האוסקר לשחקן הטוב ביותר) הוא דמות בדיונית שעוצבה במוחם של קורבה ושותפתו לתסריט, מונה פסטוולד. הוא דמות ייצוגית של האסכולה הברוטליסטית, הוא מגלם מורשת תרבותית אמנותית, תקופה. המישחק, הבימוי, הצילום והעיצוב מתבססים על תחקיר רציני ועשיר בפרטים שמעניק לצופים תחושה שעניין גדול ואמיתי נגלה לפנינו. כל זה לא מנע את חוסר הנחת שביטאו ארכיטקטים מקצועיים נוכח חוסר דיוק היסטורי בכל הנוגע לעיצוב העולם שבמרחבו מתנהל הגיבור. למשל, היו ביניהם ששללו את האפשרות שלאסלו טות הקולנועי יכול היה בכלל להתקבל לביאנלה הראשונה לארכיטקטורה בוונציה בשנת 1980, כפי שמסופר בסרט, שהרי הייתה זו תערוכה שסימנה לדבריהם דווקא את הפניית הגב לסגנון הברוטליסטי.

עוד מרכיב המסייע לאותנטיות של הסרט ולהרחקתו מן הקונבנציה ההוליוודית הוא השימוש בשפות אותנטיות. ההונגרים מדברים הונגרית, האמריקאים מדברים אנגלית, המהגרים החדשים – אנגלית במבטא כבד, והיהודים מתפללים בשפת הקודש. אלא שהסטנדרט הזה, הכל כך לא-הוליוודי, לא נשמר בקפידה מספקת. הנה לדוגמה מעידה זעירה: עורך דין יהודי אמריקאי ותיק פונה אל טות, ניצול שואה שאך זה הגיע מאירופה לארצות הברית, ומשלב את המלה העברית "בבקשה" כמחווה של קירבה אתנית. הקהל בישראל מצחקק בחוסר אמון (יידיש הייתה מתאימה יותר). צורמת גם העובדה שלאסלו וארז'בט מדברים ביניהם באנגלית ולא בהונגרית גם ברגעים היותר אינטימיים שלהם. האין כאן כניעה לצורכי ההפצה, ובגידה בערכים שהבמאי הציב לעצמו בפתיחת הסרט?

בין הארכיטקטורה לקולנוע מתנהלים יחסי גומלין ארוכי-שנים, וקל לראות בסרט זה יצירה אישית העוסקת גם בקולנוע. קורבה הוא במאי שמיקם עצמו מחוץ לקולנוע ההוליוודי ("הברוטליסט" נחשב לסרט שהופק בתקציב נמוך; הוא צולם ברובו בהונגריה), ויחסיו עם הממסד הקולנועי משתקפים ביחסים המתפתחים בסרט בין הארכיטקט לבין פטרונו. הבמאי, כמו הארכיטקט, הוא יוצר. המפיק, כמו הנדבן הפורס את חסותו, הוא רק המממן והמסייע. האחד נאמן לערכים אמנותיים, השני מחפש את הגדוּלה, ובלבד שלא תפגע בחשבון הבנק שלו יתר על המידה. הדרמה הזאת משמשת כתב הגנה לסרט עצמו. אם הסרט אינו מובן, הרי זה מפני שמדובר באמנות שהקדימה את זמנה. אם הסרט אינו מצליח בקופות, הרי זה, אולי, מפני שמדובר ביצירת מופת המיועדת לאניני טעם בלבד. באחד הראיונות תקף קורבה עיתונאי ששאל, אם אינו חושש שאורכו של הסרט ירתיע את הקהל. הוא השיב, שאיש לא היה מתלונן אילו כתב רומאן בן מאות עמודים במקום נובלה קצרה. זו כמובן התחכמות מיותרת, שהרי התשובה טמונה בסרט עצמו.

מערכת היחסים שמתפתחת בין ואן ביורן לבין טות מתנהלת על פני כמה צירים. בהקשר האמריקאי מתפרש הסיפור כמשל על העולם הקפיטליסטי ועל היחסים בין בעל הממון לבין האמן הנתון לחסדיו. התלות הדדית, שהרי הפטרון אמנם שולט בארכיטקט ויכול לפטר אותו בכל רגע, אך בו בזמן הוא גם אינו יכול בלעדיו, מפני שאין לו הכישרון הנדרש. וכך, ואן ביורן הופך את טות לבובת שעשוע המעניקה למיליונר גס הרוח צביון של אינטלקטואל מתוחכם ומעודן, באווירה של אירופה, אך באמריקה. אך לרעב של ואן ביורן אין שובע, והוא אכול קנאה מתמשכת אשר מתנקזת בסופו של מעשה לצעד ברוטלי כלפי הארכיטקט חסר הישע. זו גם נקמה על היהירות החצופה שהפגין טות כלפיו, וכלפי בני משפחתו ושותפיו: ברגעים של ביטחון עצמי מופרז עוטה על עצמו טות את בגדי האדריכל הכוכב העליון, אשר רשאי להתפרץ בקפריזיות, ללעוג לאנשי הצוות שלו, לפטר ולהתפטר, לבוז למגבלות תקציביות, ולהתעלם מערכים כמו נוחיות ופונקציונליות, שהרי ארכיטקטורה היא אמנות, וקדושתה קודמת לכל.

אדריאן ברודי (לאסלו טות) חופר במו ידיו לקראת הבניין הבא, ברקע מבנה ברוטליסטי אפייני. התמונה באדיבות טוליפ אנטרטיימנט.



אפשר לומר על הסרט שכך הוא מפליל את עצמו, שהרי גם בו-עצמו מתבטאת התעלמות מסוימת מן הקהל, מצרכיו ומנוחיותו, ולא רק בשל אורכו. אף שעלילת הסרט נפרסת באופן כרונולוגי, ואמצעים מגוונים מסייעים לקהל להתמצא ברצף ההיסטורי, הסרט מתאפיין גם בדילוגים לפנים (אי-אפשר לדחוס ארבעה עשורים בחיי דמות בסרט אחד, ויהיה ארוך ככל שיהיה), שחלקם מפתיעים את הצופים במידע חדש ולא-צפוי. דמויות אחדות נעלמות ללא הסבר וגורלן לא נודע, ודמויות אחרות מופיעות בחלקים מאוחרים של הסרט לאחר שעברו מהפכים לא מוסברים. חידות: לאן נעלם הנמסיס? לאן נעלם בעל-הברית השחור? האם לאסלו בכלל מעוניין שאשתו תצטרף אליו באמריקה? כיצד קורה שאחייניתו, המתנהגת כאילמת, מתחילה לפתע לדבר, והדבר הראשון שהיא אומרת הוא שהיא רוצה להגר לישראל? האם יש קשר בין מנת יתר, אישפוז מציל חיים, ושיקומה כביכול של נכה שנזקקה לכיסא גלגלים? מה איפשר לארכיטקט הרוס ומושפל לזכות בקריירה בינלאומית? יש מי שרואים בכל אלה פגמים נרטיביים המקשים על הבנת הסרט, וכופים על הצופים רצף לא קוהרנטי שרירותי. האם זו באמת גחמה המעידה על חולשה, או חיקוי לחיים? ואולי בכלל חירות פואטית שקורבה לוקח לעצמו בהיותו גם הוא אמן מודרניסטי (כמו אנטוניוני), שאינו מחויב למבנים עלילתיים סטנדרטיים (נוסח הוליווד, למשל)?

ואולי המשמעות מסתתרת במקום אחר? בל נשכח שלאסלו טות אינו רק ארכיטקט שמאלני רדיקלי, אלא גם יהודי ניצול שואה, ושהתנהגותו המאנית-דפרסיבית היא עדות למצבו הפוסט-טראומתי, ואולי גם תוצאה של צריכת הרואין הולכת וגוברת. זהו אמנם עניין המסיט את הדיון מן השדה האתי אל המישור הפסיכולוגי-קוגניטיבי, אך יש בו כדי למשמע את הלאקונות שבעלילה. אולי זו בעצם עלילה הנצמדת לתודעתו המעורערת של הגיבור הפוסט-טראומתי, זה שאינו יכול באמת להרגיש, להיות בסיטואציה ולהתמיד, לשמור אמונים לאלה שאוהבים אותו והוא חשוב להם?

אולם הכניסה למהגרים שמגיעים לאמריקה ב"הברוטליסט" של בריידי קורבי. התמונה באדיבות טוליפ אנטרטיימנט.

זו פרשנות מניחה את הדעת, אבל אין בה כדי להסביר הכל. נתמקד למשל בתפנית עלילתית המוטלת על הסרט כ"דאוס אקס מכינה". תאונת רכבת מעכבת את העבודות, גוררת הוצאות לא-צפויות, ואולי אף גורמת את מותם של שני עובדים. בתגובה ספונטנית מחליט המיליונר השאפתן להפסיק את כל העבודות, ולסלק את הארכיטקט מעל פניו. והארכיטקט, האידיאליסט שעד אותו רגע נהג להתפרץ ולעורר מהומה על קלה וחמורה, מקבל את הדין בכניעה ונסוג. ככה מתנהגים בני אדם, או שמא ככה לא בונים תסריט?

ונחזור ליחסים הטעונים שבין ואן ביורן לטות. האם מה שמניע אותם הוא בסופו של דבר שנאת הזרים, הגזענות והאנטישמיות של ואן ביורן הלבן הוואספי? הוא, בני משפחתו, ושלל הגויים המאכלסים את הסרט מפגינים עוינות כלפי יהודים באשר הם. הם מנצלים אותם, זקוקים להם ולכן סובלניים כלפי נוכחותם באמריקה, סולדים מהם, חושדים בהם, מבקשים להרחיק אותם, משפילים אותם, אונסים אותם, ולמעשה משלימים בהיחבא ובצביעות את מה שלא הצליחו לעשות הנאצים באירופה. אמריקה היא מקום נוראי עבור היהודים, כפי שאומרת אחת הדמויות, והם לעולם לא יתערו בה. היהודים המודעים לכך מבינים שארצות הברית אינה מיקלט אמיתי, וכי את חירותם ישיגו ואת כבודם יצילו רק בישראל, שעל הכרזת עצמאותה מבשר בן גוריון. גתה, המשורר המצוטט בתחילת הסרט, מזהיר שאשליה של חירות מסוכנת יותר מהעדרה של חירות.

השורה התחתונה: אמריקה, כפי שהתרגלנו, היא אולי הכרחית אך גם גיהנום, עבור מהגרים, עבור שחורים, עבור עניים, עבור יהודים, ועבור יוצרי קולנוע עצמאיים. אילו אני שר התרבות של ארצות הברית, הייתי לומד דבר או שניים מעמיתי הישראלי, ומצווה על מוסדות התרבות הציבוריים שלא להקרין את הסרט האנטי-פטריוטי הזה. לאוזניך, כבוד הנשיא טראמפ.