האגדה והיפוכה

כל פתיחה של סרט מכילה אלמנט מבלבל: אנחנו עוברים ברגע אחד מתוך המציאות שלנו למציאות חדשה וזרה, לדמויות שאיננו מכירים בסיפור לא ידוע, ונדרשים למצוא אחיזה כלשהי במתרחש על המסך. לכן, גם הבמאים והבמאיות נדרשים לאזן בעדינות בין הצורך להכניס את הצופה לעולם הסרט כך שיבין את המתרחש בו, לבין המתח והסקרנות שאי-הידיעה מאפשרת. אנחנו צריכים להבין מספיק כדי להתמסר, אך בו בזמן לשמור על המתח המאפשר לאותה אי-ידיעה לגרום לנו לרצות לדעת עוד (מתח במובן של הפער בין מה שמסופר לבין מה שנרמז, בין המידע על המסך לבין מה שאפשר להסיק מתוך מה שמוסתר). אנחנו חיים בעידן בו השיפוט האסתטי שלנו ביחס ליצירות אמנות – קולנועיות, מוסיקליות, ספרותיות או אחרות – מתחיל לפעול מהר בצורה ביקורתית. אין לנו זמן לבזבז על בינוניוּת, ואם משהו לא תפס אותנו כבר בהתחלה, לא נטרח לחכות ולהיווכח אם טעינו או צדקנו (לדעתי, במוסיקה הדבר בא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר – חצי הדקה הראשונה של השיר תקבע אם נדלג עליו).

גם הסרט "אונדינה" נפתח בפרידה של שתי דמויות שאיננו יודעים עליהן דבר, והוא מצולם ב-over the shoulder, שעם כל הכבוד, זו אולי הדרך הכי פשטנית וחסרת ייחוד לצילום דיאלוגים (כמובן, לא באופן גורף). אך הידיעה שמדובר בסרט של המאסטר הגרמני כריסטיאן פצולד מרככת במעט את החששות מכניסה כה בוטה לסיפור. אפשר לומר שהפתיחה מכילה בתוכה את המגרעות ואת התעוזה של הסרט, שמסתמך גם על ההיכרות שלנו עם המיתוס של אונדינה וגם על הפירוק של אותו מיתוס.

בקצרה, המיתוס מספר על קללת אונדינה, מעין נימפה החיה באגם, אשר מאוהבת בבן אנוש שבור-לב, שמושא אהבתו (האנושית) היא בלתי-מושגת. אהבתה של אונדינה מחזירה לו את תאוות החיים, ובד בבד הופכת אותו למושך יותר בעיני האשה הבלתי-מושגת. כאשר הבחור בוגד באהבתה של אונדינה ונפרד ממנה, הקללה מחייבת אותה להרוג אותו, והיא עושה זאת בליל חתונתו, חוזרת לאגם, ואינה נראית שוב.

לכל הגליונות המקוונים

לכל הכתבות בגליון

הסרט נפתח כשהמצלמה מתמקדת באונדינה (פאולה בר), בזמן שיוהאנס נפרד ממנה. לכאורה זו סצינת פרידה רגילה לגמרי של זוג רגיל גמרי, אך אונדינה אומרת ליוהאנס שאם הוא באמת נפרד ממנה, כדאי שיחשוב על זה היטב, כי היא תיאלץ להרוג אותו (ולחזור לאגם, אך את זה היא אינה אומרת). הידיעה על המיתוס פוגעת לטעמי בכוחו של הרגע הזה. אמירתה הנחרצת של אונדינה אינה אמינה דווקא בגלל הדרך האגבית שבה היא מאיימת על חייו; לרגע לא נראה שהאיום הוא על-טבעי. מה גם שסצינה זו היא כיתת אמן במישחק, בדיוק משום שעל פני הדברים היא כה סטנדרטית, אך בביצוע של השחקנים ובבימויו של פצולד היא טומנת בחוּבָּה מתח ורגש על אף הבלבול, מפני שלמעשה הצופים נכנסים לסרט שעלילתו התחילה להתרחש עוד לפני שהתחלנו לצפות בו. כלומר, ישנה תחושה שאנחנו בעולם שמתקיים גם מחוץ לפריים, ואין מחמאה גדולה מזו לסרט. אונדינה נחושה לשמור על אהבתה, על המסך נדמה שהיא אינה מוכנה לקבל את הפרידה, אך בפועל, מתחת לפני השטח, היא בעיקר רוצה להסיר את הקללה: היא ממש אינה רוצה להרוג, ובהחלט אינה רוצה לחזור לאגם.

יוהאנס אינו מתייחס לאזהרותיה ברצינות הרצויה, אך מבלי שהוא יודע, התמזל מזלו, כי ברגע שאונדינה הולכת לחפש אותו בבית הקפה בו הוא היה אמור לחכות לה, היא פוגשת את כריסטוף (פרנץ רוגובסקי). רגע הפגישה ביניהם כמו לקוּח מאסכולת הרומנטיקה, מקומדיית סלפסטיק שהקולנוע כל כך אוהב: היא והוא נופלים על הרצפה כאשר היא מנסה להזהיר אותו כי אקווריום עומד להתנפץ לרסיסים, והם מתעוררים רטובים עד לשד עצמותיהם על רצפת בית הקפה. מאותו רגע הם אינם יכולים להוריד את הידיים זה מזה. הכימיה בין השניים משכרת (הם שיחקו יחד ב"טרנזיט", סרטו הקודם והמעולה של פצולד מ-2018).

פצולד מצלם אותם ברובו של הסרט ב-two shot, גופה עטוף בגופו וגופו עטוף בגופה, כשאי-אפשר להפריד ביניהם. זוהי אהבה טוטאלית שהופכת את כל העולם שמחוץ לזוג לחסר חשיבות ואת החיים לחסרי משמעות ללא הזוגיות. אונדינה מצליחה לשכוח את יוהאנס, אך הקללה שמוטלת עליה לא נעלמה. כאשר כריסטוף, שהוא צוללן תעשייתי במקצועו, לוקח את אונדינה לצלול איתו, היא נעלמת במים. הרגעים המצולמים מתחת למים העכורים הם מדהימים: המים הם בו בזמן יפהפיים ושלווים אך גם מאיימים, הייצוג האולטימטיבי לדבר הטבעי ביותר שהוא גם זר ומאיים.

נדמה שהאגם מושך את אונדינה לתוכו, אך היא נאבקת ורוצה לשמור על אנושיותה, לאהוב ולהיאהב. כריסטוף מציל אותה ומחיה אותה, על אף שחייה שייכים למעמקי המים. הסרט נוסק כאשר הוא מציג את סיפור האהבה של אונדינה וכריסטוף – לא דרוש שום יֶדע מקדים כדי להתרגש – אך כאשר מטעינים אותו בכל כך הרבה סאבטקסט ומדגישים את נוכחות הסאבטקסט, הוא מאבד גובה.

דוגמא בולטת לכך היא עבודתה של אונדינה כהיסטוריונית ומדריכת תיירים: היא מרצה בפניהם על התפתחותה של ברלין. עיר הבירה הגרמנית היא כמובן אחד המקומות היותר טעונים בהיסטוריה, ואפשר לומר שפצולד מקביל את העיר לגיבורת הסרט, כך שכשם שהקללה של אונדינה רודפת אותה, כך ההיסטוריה רודפת את ברלין. הרגעים בהם אונדינה מדריכה סיורים בין דגמים שונים של העיר מרתקים, אך מעט לוקים בחסר מבחינה דרמטית. בסופו של דבר, הם הרצאות מצולמות, שגם אם הן מעניינות, הן חושפות את הדימוי כך שלא נשארים מתח או אמביוולנטיות. מה גם שפצולד שם בפיה של אונדינה טקסט שמבטא בדיוק את התֶמָה החבויה בהרצאות הארכיטקטוניות. היא מספרת לכריסטוף על הברלינר שטאדטשלוס, הארמון המפואר שעמד באי המוזיאונים. עקב הפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה ניזוק הארמון קשות, וממשלת מזרח גרמניה החליטה להרוס אותו ולבנות במקומו את ארמון הרפובליקה, שהיה הפרלמנט המזרח גרמני. הארכיטקטורה הקומוניסטית הברוטלית לא יכלה להיות שונה יותר מהפאר הבארוקי של הארמון המקורי, ורק אחרי שנים, אחרי איחוד העיר מחדש, הוחלט להרוס אותו ולבנות במקומו רפליקה של השטאדטשלוס בתור מוזיאון. אונדינה מציינת, שֶיֵש משהו צורם ברקונסטרוקציה מודרנית של ארכיטקטורה היסטורית, ולא נותר אלא לשאול את עצמנו האם זה לא מה שפצולד עושה ביחס למיתוס עצמו.

הסרט נע בין המיתוס החבוי בו לבין התרחקות ממנו, ויוצר כך אמביוולנטיות מסקרנת אך גם חוסר איזון מסוים. מה גם שברור למי שעוקב אחר הפילמוגרפיה של פצולד, שהעיסוק בזהות הגרמנית, ובעיקר ביחס לעבר ולאשמה שנובעת ממנו, נוכח בכל אחד מסרטיו, ואי-אפשר שלא להקביל את ניסיונות הבריחה של אונדינה מזהותה לניסיון העם גרמני להשאיר מאחוריו את מה שלא ניתן להסתיר. אפשר לבנות את העיר מחדש, אך הקרקע שעליה היא נבנית נשארת כפי שהייתה, ושיחזור יהיה תמיד רק שיחזור, בבואה דהויה של הדבר האמיתי.

כשפצולד בוחר לספר לנו כל כך הרבה על ההיסטוריה הארכיטקטונית של ברלין, הוא מנסה להקביל אותה לארכיטקטורה של הנפש האנושית: בנייה, הרס, בנייה מחדש, וחוזר חלילה. מדובר בדימוי חזק לשאיפה להרמוניה על-אנושית ולא-מושגת. אבל השאיפה הבלתי-אפשרית הזאת היא רומנטית, היא זו שמניעה את אונדינה להתעלות מעל הקללה שלא ניתן להסיר. זוהי אולי הטרגדיה שבליבו של הסרט – בסופו של דבר, הניסיונות לנצח את ההיסטוריה בעזרת אהבה הם עקרים, האהבה היא בריחה זמנית מגורל ידוע מראש. אבל הנחמה לא תגיע מנטישת המאבק נגד הגורל, אלא מתוך ההתעקשות על אותו מאבק בו, למרות המציאות.