לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
6.04.20 6.04.20 - שני


דבש מן הסלע

"ארץ הדבש" התגלה בדוקאביב, התפרסם באוסקר

גדי רימר

הסרט התיעודי "ארץ הדבש" (Honeyland, 2019), שביימו תמרה קוטבסקה וליובומיר סטפנוב, היה מועמד לזכייה בשני פרסי אוסקר — הסרט התיעודי הטוב ביותר, והסרט הטוב ביותר בשפה זרה. זהו הישג מרשים וחריג, במיוחד כשמדובר ביצירה שמגיעה מצפון-מקדוניה הקטנה (מדינה ששלחה לתחרות רק סרט אחד, כשעוד נקראה ״מקדוניה״). עוד קודם לכן זכה הסרט בפרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס היוקרתי ובפרס הצילום. בישראל הוא הוכרז כסרט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב. אולם, מי שצפה בו, מתקשה להיות מופתע מהעובדה שהמבקרים, הקהל ושופטי התחרויות השונות מתמוגגים ממנו: זו יצירה תיעודית שהיא הרבה יותר מאתנוגרפיה פשוטה או מסרט טבע עשוי היטב. "ארץ הדבש" הוא נס קולנועי של ממש.

הסרט מתעד תקופה בחייה של הטידזה מורטובה, אחת הדבוראיות האחרונות אשר עדיין רודה דבש בידיה החשופות ומתוך כוורות טבעיות, בשיטה שנעלמה כמעט לחלוטין מן העולם. הטידזה חיה בבקתת אבן רעועה ומבודדת יחד עם אמה הזקנה והחולה, בה היא מטפלת. מלבד כמה מסעות אל כוורות מרוחקות הממוקמות בפסגות ההרים, או אל העיר הגדולה סְקוֹפְּיֶה, על מנת למכור את הדבש שאגרה, הסרט כולו מצולם בתוך הבקתה ובסביבתה הקרובה. במרחב עזוב זה נראים תחילה חייה של הטידזה קשים, דלים וכואבים, אולם מדי פעם צצים להם רגעים קטנים של חסד, חמלה ואהבה. הפער והמאבק הזה, אשר צובטים את הלב, הם העומדים בלב חייה של הגיבורה, וניכרים לכל אורך הסרט. בהדרגה הוא מתעצב כמשל קיומי יוצא דופן על האושר והכאב שבחיים, על היופי והכיעור שבהם — על המר והמתוק.

הטידזה מורטובה

מבחינת השפה הקולנועית, זהו סרט תיעודי-מתבונן, כשהבמאים וחברי צוות הצילום אינם נוכחים ביצירה עצמה כלל, לא בגופם ולא בקולם, ואינם מתערבים בפעולות ובאינטראקציות של מושאי הצילום. בשום מקרה, כעיקרון של ממש, הם אינם משתתפים פעילים במתרחש מול המצלמה (גם כאשר האירועים המתועדים כביכול דורשים זאת, לדוגמא, כשפעוט נעקץ על-ידי דבורה אשר מטיילת על פניו קודם לכן במשך רגעים ארוכים).

יחד עם זאת, הצופה אינו צריך להתמצא יותר מדי בפרקטיקות ובטכניקות של קולנוע תיעודי על מנת להבין שלא מדובר בתיעוד אותנטי וישיר לגמרי של המציאות (אידאה שאינה קיימת כלל בכל מקרה, אך כאן הפער מורגש עוד יותר). כך למשל, הצילומים של הטידזה ואמה בחדר האבן בו הן חיות, חייבו להכניס אליו למשך שעות ארוכות צוות צילום שיתעד ויקליט את השיחות ביניהן, מה שבוודאי השפיע על האינטראקציה בין האם לבתה. הדבר נכון גם ביחס למפגשיה של הטידזה עם השכנים שמגיעים לפתע אל המקום, שחלקם ודאי מבוימים (לפחות חלקית), וערוכים לעיתים בטכניקת שוט-ריברס-שוט המוּכרת מהקולנוע הבדיוני. חשוב להדגיש, שאין כאן ניסיון לומר כי פער זה מעיב באופן כלשהו על חוויית הצפייה; ההיפך הוא הנכון מבחינתי. ברגעיו הגדולים הזכיר לי הסרט כמה מיצירותיו של עבאס קיארוסטמי האיראני, בהן השתלבו טכניקות של תיעוד המציאות עם הקולנוע הבדיוני, ודמויות גילמו את עצמן במרחבים הטבעיים של חייהן, בדומה להטידזה ואמה ב"ארץ הדבש".

הסרט מצולם לעילא ולעילא, ומתהדר בשימוש מרהיב בנופים, בטבע, באור ובצבע. הטידזה עצמה, הלבושה באופן קבוע בבגדים שצבעם חום, ירוק וצהוב, מוצגת כמתאימה לסביבה בה היא פועלת בגוניה ובתנועותיה. הרמוניה זו שבינה לבין הטבע משמשת כייצוג אסתטי לתפיסת עולמה ולדרך חייה, בהן מתבונן הסרט בחמלה, בעדינות ובהערכה. באחד הרגעים היפים בסרט מספרת הטידזה לאחד מילדי השכנים, כי היא תמיד לוקחת רק חצי מהדבש שהיא מוצאת בכוורת, ומשאירה את החצי השני לדבורים על מנת שימשיכו לשרוד ולייצר אותו גם בעונות הבאות. ״יש מספיק לכולם״, היא אומרת, כשהסרט מרמז כאן לא רק ליחסיה עם הדבורים, אלא גם ליחסי האדם המודרני ומשאבי הטבע באופן כללי.

לא רק הצילום מחבר בין הטידזה לטבע שסביבה, אלא גם העריכה, שמשווה שוב ושוב בינה ובין הדבורים מהן היא אוספת את הדבש; למשל, כשהיא מוצגת בעודה שותה מהשוקת שליד ביתה, והשוט העוקב מציג תקריב של הדבורים על אותם המים. כמה רגעים לאחר מכן, כשהיא מאכילה את אמה דבש, העריכה הצולבת מראה את הדבורים כשהן מלקטות צוף.

הטידזה מורטובה - לחיות בשלום עם הטבע

הדבורים, אולי יותר מכל יצור אחר כיום, מייצגות את השפעתו ההרסנית של האדם על הסביבה והטבע. העובדה שהיעלמותן ההדרגתית נחשבת לאחד הסמלים של שינויי האקלים הופכת את "ארץ הדבש", כבר מן ההתחלה, לסרט שמספר במקביל סיפור אישי על חיים רחוקים וקשים במקום מבודד ונידח, לצד סיפור רחב יותר, כללי וקולקטיבי, על האופן שבו אנו מחריבים את עולמנו. כשם שהדבורים נעלמות, גם השיטות, תפיסת העולם ואורחות החיים של בני אדם כמו הטידזה הולכים ונעלמים בעולם המודרני.

יחד עם זאת, ניכר כי העניין של יוצרי הסרט ממוקד לא רק באיכות הסביבה, אלא גם בניסיון להתבונן בפערים חברתיים-כלכליים בולטים באזור זה של אירופה — קרוב אבל רחוק מהעולם המערבי, מהקידמה ומהטכנולוגיה. מרכיב זה בולט בביקוריה של הטידזה בשוק של העיר הגדולה סקופיה, שם היא מוכרת את הדבש שלה וקונה תכשירים קוסמטיים ותרופות. אולם, אלו הם רגעים קצרים מאוד בסרט, שרובו מתנהל כאמור בסביבת הכפר הנטוש בו גרה הגיבורה. כמה וכמה פעמים במהלך הסרט נראים בשמיים מטוסים זעירים ורחוקים, המותירים אחריהם שובל דק ומשמיעים קול עז ומהדהד. אלו רגעים בהם העולם שמחוץ לשממה ההררית בה חיה הגיבורה נכנסים כרמז דק אל הסיפור, ומזכירים שהיא דמות אשר מתקיימת בעולם שלנו ובזמן שלנו — עובדה שנשכחת לעיתים כשצופים בשיגרת יומה. תפקיד דומה יש גם לרגעים הקסומים בהם מכשיר הרדיו שלה מצליח לקלוט באופן משובש שידורים שונים מהתחנה האזורית (באופן סמלי ולא מקרי, השיר המושמע ברדיו הוא You Are So Beautiful, בהתייחסות ישירה של היוצרים אל הגיבורה של סרטם).

"ארץ הדבש" נראה על פניו כסרט נטול דרמה והתרחשויות, אולם האמת רחוקה מכך. היוצרים מצליחים, במיומנות רבה, לחבר את חומרי הגלם התיעודיים שלהם לכדי סיפור דרמטי, שלם ומרגש — שלעיתים נראה כמעט כמתוסרט מראש מפני שהוא עמוס בתפניות ואירועים. נקודת המפנה הראשונה של הסיפור מתרחשת כשאל הכפר הנטוש בו חיה הטידזה עם אמה מגיעה משפחת צוענים ממוצא טורקי — אב, אם וילדיהם הרועשים. אלו מוצגים כבר מן ההתחלה כמנוגדים לטבע, ולא מאופיינים כבעלי זיקה וחיבור אליו, כפי שהסרט איפיין את הטידזה. עם משאית כתומה וקרוואן שנגרר אחריה מגיעים בני המשפחה אל הכפר, ומקימים בו את המשק הנודד שלהם. בסצינות הראשונות הם מוצגים כשהם מנסים להשתלט על עדר הבקר שהביאו (אלו סצינות שלא פשוט לצפות בהן בשל היחס האכזרי לבעלי החיים, הכולל זריקות אבנים והצלפות), וכשהם מביאים כוורות מעשה ידי אדם על מנת להפיק מהן דבש שיוכלו למכור.

הטידזה ואמה

בניגוד לגיבורת הסרט, שהוצגה כשהיא תוחבת את ידיה לתוך כוורות טבעיות מלאות דבורים ומצליחה לרדות מהן דבש ברגש ובמיומנות, השכנים נעקצים שוב ושוב על-ידי הדבורים שהביאו, ומתקשים לתחזק את הכוורות המלאכותיות שלהם. כשהם מנסים לכרות עץ גדול שבתוכו הם מקווים שישנה כוורת דבורים טבעית, הם משתמשים במסור חשמלי רועש, ומוצגים באופן גרוטסקי, כברוטליים ואגרסיביים (תחושה שמתעצמת עם כל סצינה בה חברי המשפחה צועקים זה על זה). יחד עם זאת, כפי שכבר נכתב, "ארץ הדבש" הוא יצירה הומניסטית ורגישה במיוחד. כחלק מתפיסת העולם של היוצרים, ואהבת האדם והטבע שהסרט ספוג בה, ניכר כי גם המבט על משפחה זו הוא בסופו של דבר חומל יותר מאשר ביקורתי, ומקבל יותר מאשר מטיף מוסר.

הקשר של הטידזה עם שכניה החדשים מתחיל בחשש מצידה, אך במהרה היא מוצאת את עצמה מבלה זמן רב עם הילדים, מטפלת בהם ומדריכה אותם. הילדים מסבים לה עניין ותכלית, מפיגים את בדידותה, ולרגע היא נראית מאושרת. אולם בסצינות הללו נוצרת גם תחושה מרירה מעט של החמצה, כשהטידזה ממלאת את תפקיד האם שהיא מעולם לא מילאה ולעולם לא תמלא. כשהעריכה מחברת בין סצינה בה היא מתנדנדת עם הילדים על הנדנדה המאולתרת שבנו, לבין סצינה בה היא רוחצת את אמה הגוססת בחדר האבן החשוך, מודגש הפער בין החיים שיכלו להיות לה לבין חייה כפי שהם, בין האושר והחסד לבין הכאב והחושך.

להותיר לדבורים את חלקן

נקודת מפנה נוספת ודרמטית במיוחד מגיעה כאשר בוקר אחד מתעוררת הגיבורה, ומגלה שחלק גדול מהדבורים בכוורות הטבעיות שלה מתו. בעקבות השיטות האגרסיביות של השכנים, שלא הותירו לדבורים שלהם ״חצי מהדבש״, כפי שהטידזה נוהגת לעשות, אלו נדדו לכוורות הסמוכות, ותקפו את קבוצות הדבורים השכנות על מנת לקחת מן הדבש שלהן. כמשל לאופן שבו העולם המודרני והמתועש מחריב ואת אורח החיים המסורתי והמחובר לטבע, השכנים גרמו למצב שבו הטידזה אינה יכולה עוד לפעול בשיטתה הטבעית באיזור בו היא גרה. בין הטידזה הפגועה והכועסת לבין משפחת השכנים נוצר נתק מרגע זה ואילך, והיא מבינה שבקרוב תהיה חייבת לעזוב ולחפש מקום אחר לחיות בו.

בחדרה הקטן ממשיכה הטידזה להאכיל את אמה הגוססת ולטפל בה, לאור הנר העמום והמרצד (אשר משמש כדימוי קולנועי יפהפה למצבה של האם — בין החושך לאור, בין החיים למוות). זהו עוד אחד מהרגעים הפיוטיים והנפלאים בסרט. באחת הסצינות שלאחר מכן, כשהיא מבינה שאילמלא הצורך לטפל באמה החולה היא כבר הייתה נודדת לחפש מקום טוב יותר לחיות בו, נתקלת הטידזה בצב אשר נפל אל תוך בריכת מים ריקה, ואינו מצליח לצאת ממנה. היא מחלצת אותו, משחררת אותו לחופשי ומביטה בו מתרחק, תוהה האם בקרוב תוכל גם היא להיות חופשייה.

כשמגיע החורף והסביבה מושלגת, האם הולכת לעולמה. התזמון שבחילופי עונות השנה והשינוי במזג האוויר מבטאים באופן סמלי את היגון של הטידזה, את העצב והבכי שלה על אמה, אולם הם גם מסמלים אפשרות להתחלה חדשה עבורה. הסרט מציג ברגעים אלו שוטים ארוכים של מרחבי ההרים המושלגים, ומשתמש באופן יפהפה בדימויים של נוף וטבע. שימוש זה דומה לזה שבא לידי ביטוי בכמה מהסרטים של גדולי הקולנוענים שהגיעו מאזורים גיאוגרפיים דומים לאלו של יוצרי הסרט: נורי בילגה ג׳יילן הטורקי, שידוע בסרטיו האיטיים והארוכים ובשימוש הייחודי שלו בנופים ובעונות השנה; ותיאו אנגלופולוס היווני, שאחד מסרטיו המוערכים אף נקרא "מגדל הדבורים", ועוקב אחר מסעו האיטי והמפרך של מגדל דבורים מזדקן בנופיה של צפון יוון.

אחרי שקברה את אמה, הטידזה יוצאת אל המרחבים המושלגים עם כלבתה ג׳קי, בלי כוונה לחזור. העזיבה הזאת מהולה בתחושה מרירה-מתוקה, כזו שמלווה, כך נדמה, כל רגע בחייה של האשה מעוררת ההשראה הזאת. אלו חיים בהם סבל וכאב שלובים ברגעים של תקווה, חמלה, ואפילו אושר, חיים נשכחים ונעלמים מחברים בין מסורת לקידמה, ובין הטבע לאדם.