דבר המערכת – גיליון מקוון פברואר 2021

שנת 2020 הגיעה לקיצה, וטוב שכך, כי נדמה כאילו היא נמשכה נצח. אבל בתי הקולנוע עדיין סגורים, סרטים חדשים מטופטפים בקושי "און ליין" בכל מיני אתרים שחלקם הגדול אינו מתיר כניסה לצופים הישראליים, ולא נותר לנו אלא להתרפק על מה שהיה קודם או הספקנו לראות לפני שטרקו לנו את הדלת בפנים.

ואז נזכרנו שהילד הרע של הגל החדש הצרפתי, ז'אן-לוק גודאר, חדל כבר להיות ילד (לגבי רע יש עדיין ויכוח), ולוּ רק משום שחגג, בחודש דצמבר האחרון, את יום הולדתו ה-90. גם מי שאינו נמנה עם חסידיו, ויש רבים כאלה, חייב להודות שגודאר חולל כמה וכמה מהפכות, לא רק בשפת הקולנוע ובדקדוק שלו, אלא גם בדרך שבה מתייחסים אליו בעולם התרבותי (פחות או יותר), ובמידת האחריות של היוצרים בו, לא רק ליצירות שלהם, אלא גם לתפקיד החברתי שהן ממלאות. אמרות השפר שלו, שזלגו אלינו לא רק דרך הראיונות הרבים שלו ב"מחברות הקולנוע", הביטאון הרשמי למחצה של הגל החדש הצרפתי, אלא גם מתוך כל ההרצאות, כיתות האמן, המאמרים והביקורות שבהם שלח ידו, הפכו למעין ביטוי של פילוסופיית קולנוע, פילוסופיה שאולי אינה תמיד אחידה ומגובשת עד הסוף (מתנגדיו נהגו להאשים אותו כי פניני ההגות שלו מתאימים לסטודנט מתחכם שנה א'), אבל תמיד משעשעת ומאתגרת, ומזמינה את הקורא לחשוב מחדש על נושאים שנראו כביכול מובנים מאליהם. אספנו עבורכם כמה מפניני הלשון הללו שפיזר ברוחב לב, והשתדלנו, במידת האפשר, להצביע אפילו על המקום שבו הושמעו לראשונה – האחרים הם כבר חלק מן המיתולוגיה של הקולנוע המודרני – כדי שנוכל להשתתף כולנו ביום ההולדת.

שעה שהאולפנים הגדולים נוהגים בזהירות מרובה ומשתדלים לשמור על מוצריהם החדשים בקפדנות, ולחשוף אותם לשוק רק כאשר הם בטוחים מראש בהצלחתם (ראו "טנט" או "וונדרוומן 84'"), כמה סרטים עצמאיים קטנים ודלי-תקציב יחסית הצליחו בכל זאת לחדור מבעד לאפרוריות של 2020. למשל, מעין אנטי-מערבון, אם תרצו, בשם "פרה ראשונה" של קלי רייכארדט, במאית אמריקאית שעושה לכאורה סרטים מינוריים, אלא שהם כוללים אוסף של תמונות, מן העבר הרחוק ועד ימינו אלה, של החברה האמריקאית, או מבטאים תשומת לב מיוחדת, כמובן, להיבטים הפוליטיים ולמקומה של האשה. שניים עוסקים ברייכארדט, בגיליון זה. דולב אמיתי מתחקה אחר סרטיה, ואילו עופר ליברגל מתרכז בשניים מהם, העוסקים דווקא בידידות גברית, אחד מן ההווה ("אושר ישן", 2006) והשני הוא סרטה חדש, "פרה ראשונה".

ארבעים שנים חלפו מאז יצא לאור בפעם הראשונה סרט האימים של סטנלי קובריק, "הניצוץ", אשר נחשב עד היום לאחד הבולטים והמיוחדים מסוגו בתולדות הקולנוע. גדי רימר סבר לא רק שֶיֵש להקדיש לו מאמר בזכות עובדה זו, אלא גם ראוי להזכיר עד כמה הסרט הזה מתאים לשנת הקורונה, שהרי הוא מכיל בתוכו אזהרה מפני מה שעשוי לקרות כתוצאה מן הסגרים והבידוד הכפוי של ימינו. ואילו דין קליין הספיק לראות, בין הסרטים שהוצגו "און ליין" בפסטיבל ירושלים, את "אונדין" של כריסטיאן פצולד, ומצא, לצד הסיפור על נימפה מודרנית המנסה להיפטר מן הקללה עתיקת הימים הרובצת עליה, גם דיוקן של גרמניה המנסה השתחרר מקללת העבר שלה, אותו נושא שהוא למעשה משותף לכל סרטיו של פצולד.

ובקולנוע הישראלי, שני קיניסו בודק שלושה סרטים חדשים שבהם בולט מרכיב משותף: מעורבותו של הבמאי לא רק מאחורי המצלמה, והמקום המרכזי שהוא תופס בתוך העלילה עצמה, בין אם מדובר באורן גרנר ("אפריקה"), אמרי דקל ("התאונה"), או דני רוזנברג ("מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"). ולבסוף, לרגל תוכנית של קומדיה איטלקית בסינמטק תל אביב, מזכיר לנו דני מוג'ה את "אהבנו כל כך" של אטורה סקולה, אולי אחת הדוגמאות המופלאות של ז'אנר קולנועי זה, אשר למרבה הצער פס מן העולם.

קריאה נעימה לכולכם.

העורכים

תמונת הקאבר: גודאר כפול שלוש

לכל הגליונות המקוונים

לכל הכתבות בגליון