גרין סקרין: ד"ר אבנר שביט על הקולנוע של איתן גרין

באחד מרגעי השיא של "זולגות הדמעות מעצמן", אחד מסרטיו היפים ביותר של איתן גרין, אחת הדמויות שואלת את הגיבור – "מי לימד אותך לנשק ככה?". הייתי רוצה לשאול את איתן שאלה דומה – "מי לימד אותך לכתוב ולביים ככה?" איתן גרין מביים כמו שהגיבור שלו מנשק. בתשוקה סוערת אבל גם ברוך; במיומנות מוחלטת – כאילו התכונן לכך כל חייו; ותמיד בראש ובראשונה במחשבה על העונג של הצד השני – הקהל.

גרין למד לכתוב ולביים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הוא בוגר של המחזור הראשון והאגדי שלו, בשלהי שנות השבעים. הצצה לתפיסת עולמו האנושית והקולנועית אפשר למצוא בריאיון שערכו עמו בזמנו שני בוגרים אחרים של החוג, שהגיעו אליו כשני עשורים אחריו – אהרן קשלס ופבלו אוטין. גרין סיפר להם כי גיבש את העקרונות שלו די מוקדם – "הדמות במרכז הסרט; הגובה הבסיסי של המצלמה הוא גובה העין; המצלמה זזה יחד עם תנועת שחקן או בגלל הצדקה של נקודת מבט; דיאלוג פשוט". זה נשמע פשוט, אבל אפשר רק לדמיין כמה מסובך היה לשמור על העקרונות הללו במשך כחמישים שנות יצירה, בתוך תעשייה שבחלוף השנים רק ביקשה לסבך את הדברים יותר ויותר, לשים את הדמות בשוליים ולהניף את המצלמה מעליה ומעלינו. גרין עשה ההיפך.

לאחר שסיים בו את לימודיו, גרין הפך לסמל של החוג לקולנוע גם מכיוון אחר – כאחד המורים האהובים במוסד. יש קלישאה מרירה לפיה מי שלא יודע לעשות מלמד, אך גרין הפריך אותה. הוא זכה בפרס המרצה המצטיין מטעם אוניברסיטת תל אביב, אך גם המשיך ליצור בהצלחה סרטים לאורך עשורים שונים, משנות השבעים ועד ימינו. כל זה הפך אותו לאחד הבמאים הפוריים בתולדות הקולנוע הישראלי העכשווי, וכיום לאחד הוותיקים שבהם.

אצל במאים עם קילומטרז' כזה, אפשר לזהות דפוס קבוע: הסרט הראשון שלהם אישי, קרוב לבית. אחר כך, כשיש להם אפשרות לפרוש כנפיים, הם מטיילים הרחק, ורק בשלב מאוחר יותר של הקריירה שוב חוזרים לאוטוביוגרפיה שלהם. גרין סטה מן המסלול הזה. דווקא בסרטו החדש, "בתי אהובתי", הוא יצא להרפתקה חסרת תקדים בגוף העבודה שלו, מיקם את התסריט בפריז וכתב דיאלוגים שמשלבים בין עברית וצרפתית.

במאים אחרים לפניו השתמשו בעיר האורות כדי להקנות לתסריט נופך רומנטי. אחרים השתמשו במעמדה בתור בירת הקולנוע כדי ליצור שיר אהבה למסך הגדול. יומרות מסוג אלה מעולם לא עניינו את גרין, ובטח שלא יתחילו לעניין אותו בגיל 72. הדיאלוג אצלו נשאר פשוט – בעברית או בצרפתית, וכנראה שגם אם יתחיל לביים באיטלקית. רגע מפתח של "בתי אהובתי" מתרחש על רקע הכיור, והדמויות מפטפטות בשפתם של מולייר וטריפו על בעיות אינסטלציה. זה לא מונע מהתסריט להיות מתוק ודרמטי. להיפך, הוא בדיוק כל אלה, כמו החיים עצמם.

החיים, ולא הקולנוע, הם מה שמעניין את גרין, מאז ומעולם. זה ניכר במיוחד דווקא בסרט היחיד שלו שהתרחש באחורי הקלעים של עולם הקולנוע – "חלומו של הנרי". כפי שקשלס ואוטין היטיבו להבחין, התוצאה שונה מיצירות דומות בנושא, כלומר "שמונה וחצי" וכל החיקויים שלו. אצל גרין, אפילו סרט שלכאורה מתמקד במעשה היצירה הקולנועי עוסק למעשה באנשים ובמשפחה. בניגוד אולי למצופה, אין בו מבול של רפרנסים ליודעי ח"ן. למעשה, אין בו כאלה בכלל.

איתן גרין למד קולנוע, לימד קולנוע, כתב וביים קולנוע, כתב על קולנוע וגם ערך כתבים ותסריטים של אחרים. מתבקש היה שיוצר כזה ינשום וינשוף סרטים. לא כך. עולם הדימויים שלו הוא לא ציטוט מקלאסיקה כזו או אחרת ומחווה לסרט נישתי כלשהו. העולם שלו מורכב מסיטואציות "פשוטות", שלא צריך להיות סטודנט או מורה לקולנוע כדי להכיר: חיי לילה ב"עד הסוף הלילה", שיעורי נהיגה ב"זולגות הדמעות מעצמן", קבלנות בנייה ב"חדרי הבית", שרברבות ב"בתי אהובתי", וכמובן – כדורסל, תשוקתו השנייה בצד המסך הגדול, שמככבת ברבים מסרטיו, ובראשם "אזרח אמריקאי". גרין שיחק כדורסל וגם פירשן כדורסל ברדיו, והיה מזוהה עם אוסישקין, האולם האגדי של הפועל תל אביב.

חוסר היומרות של גרין לא מנע מן הסרטים שלו לעסוק בצורה פורצת דרך בנושאים טעונים, שהקולנוע הישראלי בדרך כלל מתרחק מהם, או סתם לא מסתדר איתם. "לנה", הסרט העלילתי הארוך הראשון שלו, היה מן הסרטים הראשונים תוצרת הארץ שהעמידו במרכז עולים מברית המועצות. "אזרח אמריקאי" התרחש על רקע עולם הספורט הפריפריאלי, במקרה זה קבוצת כדורסל מאשדוד המשחקת בליגה נמוכה, שנים לפני שהמילה "פריפריה" הפכה להון פוליטי. "זולגות הדמעות מעצמן" הציג מודל חדש של גבר ישראלי: גבר רגיש שבוכה, ולא מסוגל להוציא רישיון נהיגה. זה היה ועודנו אחד הדיונים התרבותיים הכי מקוריים בגבריות הישראלית. "חלומו של הנרי" הוא כנראה אחד מן הסרטים היחידים על אחורי הקלעים של הקולנוע שלא מעמיד במרכזו במאי, מפיק או שחקן – אלא מחסנאי. בעולם קולנועי שמרבה להתמקד במעמד הבינוני ומעלה, "חדרי הבית" עסק בצרות הכלכלות של המעמד הבינוני-נמוך, ושיקף את הקריסה הכלכלית של דור ישראלי שלם. ומהו הקשר האוהב שבמרכזו של "בתי אהובתי"? היחסים שבין אב לבתו, נושא שהקולנוע הבינלאומי בכלל והקולנוע המקומי בפרט כמעט ולא נגעו בו.

פרסי מפעל חיים ומחוות לבמאים שעדיין פעילים הם תמיד עניין מורכב. מצד אחד, זה בוודאי קצת מחמיא. מצד אחר, למה לסכם את מה שעדיין בעיצומו? גרין התייחס לכך כבר לפני כעשור וחצי, במסגרת מחווה ליצירתו בסינמטק חולון. בריאיון ליונתן אסתרקין אמר –"מבחינתי, כל הסיכומים חיצוניים לי לחלוטין. הם מוחלטים במקומות אחרים ומשקפים דעות אחרות. מבחינתי, אני פשוט עושה סרטים וממשיך לעשות סרטים באותו קצב ומרץ. אני כבר כרגע עובד על תסריט לסרט הבא שלי". אפשר היה לחשוש שגרין סתם "מאיים", אך לא – הוא עמד במילתו. "בתי אהובתי" הוא סרטו האחרון עד כה, אך אין סיבה לחשוד שיהיה סרטו האחרון בכלל. גרין מעולם לא הכריז על פרישה או רמז לכך. הוא ממשיך לביים, וכרגיל אצלו, עושה זאת בלי רומנטיזציה. אין תחושה שהוא מביים כי חייו תלויים בכך או משהו כזה. נראה שהוא מביים כי הוא אוהב אנשים, אוהב סיפורים – ואוהב לשים אותם מול המצלמה, ולחלוק אותם איתנו. כמתבקש, הזיכרונות שלי מגרין לא קשורים בזוהר קולנועי או באשליה קולנועית. פעם ראיתי אותו ביציע, במשחק כדורגל של הפועל תל אביב בליגת האלופות – קשה לפספס אותו הודות לקומתו הרמה. אני זוכר אותו יושב על ספסל מחוץ לחוג קולנוע, מביט בגובה העיניים בחניכיו כפי שהוא מביט בגיבוריו הקולנועיים. תלמיד אחד שאל אותו "מה המצב" והוא ענה לו, כמו החבר'מן האותנטי שהוא, "מה המצב? חצב". דיאלוגים פשוטים, גם בסרטים וגם בחיים. אני זוכר אותו גם בשבעה של אורי קליין, מצליח להפיג את העצב באמצעות סיפורים משעשעים שסיפר בחיתוך הדיבור הסמכותי והמרגיע שלו. חשוב להבהיר: אורי קליין הוא מי שהיה אמור וצריך לכתוב את הטקסט הזה. המורשת שלו, הטקסטים שפירסם בעבר, הם הפרספקטיבה הכי מאירת עיניים לגבי יצירתו של גרין את "חדרי הבית" הגדיר כך: "סרטו הטוב, המורכב, השלם והמרגש ביותר עד כה של גרין. זו ישראליות כפי שלא הוצגה עד כה בקולנוע המקומי: ספוגה בערגה, עטופה בעדנה, למרות הקשיים הכרוכים בה". מעניין מה היה אומר על "בתי אהובתי".

בעיני, אולי בגלל חיבתנו המשותפת לכדורסל, דווקא "אזרח אמריקאי" הוא שראוי לתואר "הסרט הטוב והמרגש ביותר" של גרין. קשה להשתוות לעוצמתו הרגשית. זה סיפור על שני חלומות שבורים, האחד גדול מהשני: כדורסלן אמריקאי שחלם להיות כוכב NBA, ובסופו של דבר מצא עצמו מתרוצץ על הפרקט באשדוד, ועיתונאי מקומי שכל הקירות שלו מלאים בפוסטרים של כוכבי הליגה האמריקאית, ויודע שלעולם לא יזכה לראות אחד מהם במציאות, ויסתפק בלקרוא עליהם. כל זה קורה בתחילת שנות התשעים, לפני עידן האינטרנט, וכשהגיבורים נפרדים, האמריקאי מבטיח לחברו הישראלי שישלח לו בדואר מגזיני כדורסל מאמריקה. "אני אשלח לך כל מה שתרצה", הוא נשבע.

בתעשייה לא פשוטה, במקצוע לא פשוט במקום לא פשוט, איתן גרין הצליח לשמור במשך עשרות שנים על מעמדו כמנטור, יוצר ואדם אהוב, שגם חניכיו וגם מבקריו אסירי תודה על מה שנתן להם. כמו הכדורסלן ב"אזרח אמריקאי" כך גם אנחנו – לעולם לא נשכח אותו, תמיד נשמור על קשר, תמיד נשלח לו כל מה שירצה ותמיד נחכה בהתרגשות לסרטו הבא – בתקווה שילמד אותנו, בפשטות, איך לביים ככה, איך לנשק ככה, איך לחיות ככה.