בסוף תשעים שנה

בחודש פברואר השנה הוצג מחוץ לתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין סרטה האחרון של אנייס ורדה בת ה-90, "אנייס על פי אנייס" (Agnes by Agnes), עליו קיבלה אות הוקרה מהפסטיבל על פועלה כקול ייחודי בנוף הקולנוע האירופאי. אנשי הפסטיבל הציגו אותה כחלוצת הגל החדש הצרפתי, פרט שלא נדון לרוב, מפני שהגל החדש הצרפתי התאפיין בחבורת הגברים שהנהיגו אותו כביכול ביד רמה. ורדה זכתה סוף סוף לכבוד הראוי לה כבמאית ששרדה את התהפוכות הסגנוניות והטכנולוגיות של אמנות הקולנוע, תוך שהיא יודעת להתאים את עצמה ולמצוא בהן את יתרונן.

בזמן קבלת הפרס, ורדה כבר ידעה שהיא חולה בסרטן השד. זה לא מנע ממה לעלות על הבמה, ללחוץ את ידו של מנהל הפסטיבל, דיטר קוסליק, ואפילו לשאת נאום קצר, בו אמרה בין היתר: "אני מאוד נרגשת לקבל פרס זה אף שכבר קיבלתי אחדים בחיי. זו תמיד הכרה בעבודתי. אני מניחה שקיבלתי את הפרס כי אני נלחמת, נלחמת באנוכיות האנושית". פחות מחודש לאחר מכן היא נפטרה בביתה. בכך הגיעה לקיצה אגדה קולנועית ענקית שהתגלתה אמנם באיחור, אך בדיעבד מצטיירת כמי שיצרה במשך שנים קולנוע אירופאי ייחודי ופורץ דרך, מי שהאירה שנים של קולנוע אירופאי משובח. במהלך חייה ביימה ורדה כ-50 סרטים בכמעט כל פורמט אפשרי — קצרים, ארוכים, תיעודיים, עלילתיים, ניסיוניים. היא לא נרתעה מהעולם החדש שנגלה לעיניה, אלא להיפך: היא קפצה לתוכו ללא פחד, ברוחה הצעירה ובמבטה החכם. מאמר קצר זה מבקש להאיר מעט מעשייתה העצומה של הבמאית החשובה אנייס ורדה.

ההתחלות: הסרט "לה פואנט קורט" והשפעתו על הגל החדש הצרפתי

אנייס ורדה נולדה בשכונת איקסל שבבריסל, בלגיה, ב-1928, בשם ארלט ורדה, בת לאז'ן, מהנדס ממוצא יהודי-יווני, ולכריסטיאן, ילידת צרפת. שנים ספורות לאחר לידתה עברה המשפחה לפאריס, שם התגוררה עד לכיבוש העיר בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השניה. אז בחרה המשפחה לעבור לעיר סֶט שלחופי הים התיכון בדרום צרפת, עיר שהיתה אז חלק מצרפת החופשית. במבט לאחור, מסתבר שמתקופה קצרה זו מחוץ להמולת החיים האורבניים שאבה ורדה את מראות החופש, מראות אותם תנסה לשחזר ברבים מהסרטים שתביים בבגרותה.

כאשר הגיעה לגיל 18 שינתה את שמה מארלט לאנייס. היא למדה ספרות ופסיכולוגיה באוניברסיטת סורבון שבפאריס, היסטוריה של האמנות בבית הספר של הלובר, וצילום בלימודי ערב. בתקופה זו גם עבדה כצלמת תיאטרון בפסטיבל התיאטרון של אביניון בהנהלתו של הבמאי הצרפתי המהולל ז'אן וילאר, שהיה אחראי גם על התיאטרון העממי הלאומי של פאריס. במסגרת זו התוודעה לשני שחקנים צעירים — פיליפ נוארה, מי שלימים יהפוך לאחד השחקנים המפורסמים ביותר בקולנוע הצרפתי (הרבה לפני הופעתו הבלתי-נשכחת בסרטו של ג'וזפה טורנטורה, "סינמה פרדיסו", משנת 1988), וסילביה מונפור. היא תלהק את שניהם לסרטה הראשון, la pointe courte, משנת 1955, עיבוד חופשי ל"דקלי פרא", סיפור מאת הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר.

la pointe courte קרוי על שם מקום ההתרחשות שלו, כפר דייגים קטן בדרום צרפת. הוא מספר שני סיפורים שלכאורה אין קשר ביניהם: מאבקם של הדייגים המקומיים בניסיון לגבור על הרודנות הכלכלית של התאגידים, וסיפורו של גבר צעיר יליד הכפר שחווה משבר בנישואיו, ועתה חוזר לכפר הולדתו אחרי שנים במטרה להציל את נישואיו. הוא מחזיק באמונה תמימה שמשהו באותנטיות ובפשטות של המקום יעזור לו לגבור על המכשולים בחייו האישיים, ולהחזיר את הניצוץ שאבד בזוגיות שלו ושל רעייתו.

כבר בסרט זה מתגלה אחד המאפיינים הבולטים בסרטיה של ורדה — המתח בין הקולנוע התיעודי (במקרה זו מאבק ההישרדות של הדייגים המקומיים) לבין הקולנוע העלילתי המבוים (הזוגיות המתפוררת של הזוג הפאריסאי). מתח זה יאפיין גם את סרטי הגל החדש, וכאן הוא בא לידי ביטוי בקומפוזיציות מסוגננות, בהאנשת חפצים, במניפולציה של המרחב והזמן, בשילובים בין ריאליזם לפנטזיה, ובבחינה מעמיקה של הסובייקטיביות של הדמויות אל מול האובייקטיביות של מצבן החברתי-פוליטי. מאפיינים אלה מזכירים אימרה מוקדמת שלה, כי החירות של הבמאי צריכה להיות זהה לזו של סופר, אימרה שאימצו מאוחר יותר כמעט כל במאֵי הגל החדש הצרפתי — ז'אן לוק גודאר, פרנסואה טריפו, קלוד שאברול, ז'אק ריווט ואריק רוהמר. בסרט זה יהפוך המתח בין המצפון והרגשות של הגיבורים לבין המפגש שלהם עם מציאות דוקומנטרית טעונה לאחד מסימני ההיכר בסרטיה של ורדה. אותו עיקרון יופיע שנים ספורות לאחר מכן בסרט "הירושימה אהובתי" (1959) של חברה של ורדה, אלן רנה, אשר התנדב לערוך את סרטה ראשון.

כבר בסרט ראשון זה ניתן להבחין בסגנונה הייחודי של ורדה: היא ניגשה לצלם סרט קולנוע ללא תקציב, ובעיקר ללא כל ניסיון קולנועי. לימים היא גם תודֶה, שעד אז ראתה מעט מאוד סרטי קולנוע. את הסרט כתבה, ביימה והפיקה, ובכך הציגה מודל כלכלי לבמאֵי הגל החדש הצרפתי שיבוא אחריה. משום כך, ולא רק משום כך, היא כונתה בשם "האם של הגל החדש הצרפתי". לימים יכנה המבקר הצרפתי המפורסם המפורסם, ז'ורז' סאדול, את la pointe courte בשם "הסרט הראשון של הגל החדש".

"קליאו מחמש עד שבע" (1962):

מה לנשים ולפוליטיקה

שבע שנים לאחר la pointe courte ביימה ורדה סרט עלילתי קליל לכאורה, העוסק בחרדותיה של זמרת פופ צרפתייה הממתינה לתוצאות הביופסיה שיודיעו לה אם חלתה בסרטן. השעתיים המוגדרות בכותרת חופפות פחות או יותר את משך הסרט. הסרט מחולק לפרקים באמצעות קלפי הטארוט המציגים את קליאו היפה והמחוזרת. זו תקופה קשה עבורה, ומחשבותיה על המחלה מונעות ממנה ליהנות מגלי ההערצה להם היא זוכה מכל עֵבֶר ברחובות פאריס. לקראת סוף הסרט, כאשר אינה מסוגלת עוד לעמוד במתח, היא מחליטה לצאת להתאוורר בפארק בשם la Butte Chaumont, שם היא פוגשת חייל מהורהר על ספסל. היא מבקשת לשתף אותו בחרדותיה, אלא שמסתבר שלחייל יש חרדות גדולות משלו: הוא הגיע לפאריס לחופשה קצרה מהמלחמה המתנהלת באלג'יר, שם הוא משרת. המפגש מבהיר לה, שישנן צרות גדולות מאלה שלה, מלחמה היא ללא ספק אחת מהן, והיא מבקשת ממנו להתלוות אליה כשתלך לקבל את תוצאות הבדיקה.

צריך לראות ולהבין מפגש זה על רקע העמדות הפוליטיות של אנשי הגל החדש הצרפתי. בראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת עדיין התנהלה מלחמתם של האלג'יראים נגד שלטון הצרפתים בארצם. נשיא צרפת באותם ימים, שארל דה גול, הצהיר "אלג'יריה היא צרפת", ושלח מאות חיילים מעֵבֶר לים התיכון, תוך שהוא מבקש מעמו לשכוח מעצם קיומה של המלחמה. על רקע זה מעניינת ביותר הופעתו של החייל הצרפתי, החרד מפני החזרה לשדה הקרב בארץ זרה (למרות הצהרותיו של דה גול). בניגוד לוורדה, איש מבמאֵי הגל החדש הצרפתי לא חשב להתייחס למלחמה ההיא.

לכאורה, אנייס ורדה אינה עוסקת בפוליטיקה. עם זאת, היא מבקשת לציין שבצד הדאגות האישיות של הגיבורה, ישנן סוגיות הרות-גורל שאמורות להטריד כל אזרח באשר הוא. המפגש בין החייל לקליאו קלת-הדעת הוא תזכורת למרכזיותה של הפוליטיקה גם כאשר מבקשים להתעלם ממנה, כפי שהתעלמו גדולי הבמאים של הגל החדש. כאן חושפת ורדה את עמדתה ביחס לעצימת העיניים של האמנות, כפי שתמשיך לעשות לאורך כל חייה. בניגוד לבן דורה, ז'אן לוק גודאר, שייסע לאזורי מלחמה — ישראל/פלסטין או וייטנאם — כדי להביא את המראות ואת הקולות הסמויים מן העין והאוזן הבורגניות, ורדה מוצאת את אותם המסרים במרחב העיר פאריס בדמותו של חייל שיצא לביקור מולדת קצר בעיצומה של מלחמת אלג'יר העקובה מדם.

אנייס מגלה את אמריקה

בשנים 1981-1967 שהתה אנייס ורדה בארצות הברית. תחילה התלוותה למסע של בן זוגה, הבמאי ז'אק דמי, שנסע לביים את סרטו האמריקאי הראשון, ואחר כך פעלה כבמאית עצמאית לאחר שנחשפה למושגים אחרים על חופש ואולי גם על אנרכיה, שתאמו היטב את השקפותיה. בארצות הברית גילתה את ההיפיז ואת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, והייתה מוקסמת. היא ביימה על כך סרט בשם "אהבת אריות", מעין מניפסט הנע בין סרט בדיון לסרט תיעודי על אהבה חופשית. השחקנית הראשית הייתה ויוה, מי שהתגלתה בסרטיו של אנדי וורהול. יחד עם יוצרי המחזמר "שיער", שהתגוררו יחד בווילה בבוורלי הילס, התנסתה ורדה בשימוש בסמים שונים, ואלה קיבלו ביטוי גם בעשייה הקולנועית שלה. לימים היא תאמר שבזכות האנשים שפגשה שם, לא רק ויוה, אלא גם במאית סרטי האנדרגראונד שירלי קלארק, היא הצליחה ליצור מראות אוטופיים של תקופתה.

אבל את עיקר העניין שלה בארצות הברית גילתה ורדה ברחובות: "הוקסמתי מהעיר, ההתחדשות המתמדת, והתמורות הרדיקליות בהתנהגות. הייתה שם קבוצת אנשים שמחתה נגד מלחמת וייטנאם. ...מעל לכל ריחפה התחושה שחשוב להיראות, להיות מיוצג בדרך כלשהי, שהרי רק כך אדם מקבל את זכות הקיום שלו. בדיוק כפי שמרשל מקלוהן אמר ש'המדיום הוא המסר', כך ההתרחשות באמריקה של שנות ה-60 נהנתה מניראות מוקצנת, בין אם בזכות סיסמאות של אהבה ושלום ובין אם בזכות סיסמאות על 'סקס ופוליטיקה'. המסרים האלה היו חדשים לנו, ורציתי למצוא דרך לבטא את כל זה בסרט עלילתי".

הפערים הכלכליים הגדולים גם הם מצאו ביטוי בעבודתה התיעודית באותן שנים, בין היתר בסרט שביימה על הפנתרים השחורים. ועל אף שנתקלה אנשים חסרי בית בלוס אנג'לס, הייתה תחושה שהם סובלים פחות מאשר בפאריס, אולי בגלל מזג האוויר.

ורדה, שהיתה מרותקת להתקוממותם של השחורים בארצות הברית באותן שנים, צילמה את הפנתרים השחורים בברקלי בתחילת שנת 1968. הסרט הוא בן 24 דקות. ורדה העמידה את המצלמה באמצע הפגנה של הפנתרים השחורים שבה דרשו את שחרורו של אחד הפעילים שלהם, היוי ניוטון. סרט תיעודי זה, שנעשה בתקציב מזערי וכלל ריאיון נדיר עם מנהיגהּ הראשון של התנועה, סטוקלי קרמייקל, הפך למסמך היסטורי נדיר עם התפרקות התנועה כעבור שלוש שנים.

אך השיעור החשוב ביותר שלמדה ורדה בארצות הברית היה המפגש שלה עם עולם הגראפיטי. בסרטה המאוחר יותר משנת 80׳, murs, murs (משחק מילים בין murs, בצרפתית — קירות, ל-murmurs, באנגלית — לחישות) היא תיעדה את הקירות המצוירים בעיר כסוג של אמנות בלתי-מתוּוכת המדברת אל האדם ברחוב. באותה תקופה ציירו את מרבית הגרפיטי פועלים מקסיקנים שחיפשו דרכים להתבטא במרחב החדש שאליו היגרו. היא תיעדה ציורים אלו ברגע היסטורי, כסוג של מחאת האדם הפשוט נגד הדורסנות של העיר האמריקאית הגדולה, בטרם הפכו לאמנות לגיטימית.

בשנת 1982 עזבה ורדה את קליפורניה וחזרה לצרפת, אך משהו מהעולם שפגשה שם המשיך ללוות את הרוח האנרכיסטית של הקולנוע שלה עד יומה האחרון.

מסה פמיניסטית לא שגרתית: "עוברת אורח" (1985)

בשובה לצרפת ביימה ורדה כמה סרטים קצרים, וסרט אחד שהיה להפתעת הפסטיבלים כולם, "עוברת אורח" (1986), או בשמו הצרפתי רב-המשמעות (כמו מרבית שמות הסרטים של ורדה), sans toit ni loi (מילולית "ללא קורת גג וללא חוק", ביטוי לשוטטות עבריינית-למחצה). סרט זה מסמל את אחד משיאי יצירתה, הוא זכה להצלחה אדירה בפסטיבלים בינלאומיים ובקופות, ובזכותו קיבלה אנייס ורדה את ההכרה הבינלאומית שלה הייתה ראויה כבר שנים. כמו בשאר סרטיה, הדמות הראשית (במקרה זה השחקנית המוערכת סנדרין בונר) היא דמות נשית, אלא שלא זו בלבד שאינה בורגנית שְׂבֵעה או אפילו דמות קונבנציונלית אחרת, אלא בדיוק ההיפך: זהו סיפורה של מי שבחרה לצאת ממסגרות ממוסדות ולנדוד בדרכים.

הסרט צולם בדרום צרפת, באיזור עתיר-הכרמים לנגדוק רוסיון, הגובל בספרד. איזור זה קרוב לעיר סֶט, שם צולמו גם סרטה הראשון של ורדה וגם סרטה הלפני-אחרון, "אנשים ומקומות" (2017). עלילת הסרט מיסתורית וטורדנית. יום בהיר אחד מתגלה גופת אשה צעירה בתעלה. ניכרים עליה סימני אלימות, היא כנראה הותקפה, ולאחר מכן קפאה מקור. איש אינו חוקר את המוות המיסתורי, ורק הבמאית מנצלת את האירוע הדמיוני זה כדי ליצור כתב אישום נגד החברה הבורגנית השׂבֵעה שאינה מעניקה הגנה לאנשים צעירים, ובפרט לנשים צעירות, שבחרו בחופש כדרך חיים.

סיפורה של מונה, גיבורת הסרט, מובא באמצעות תיעוד של 47 מפגשים באורכים שונים עם אנשים שנקרו בדרכה מרגע הופעתה באיזור זה כשעל גבה תרמיל, והיא מוכנה לעבוד לפרנסתה, ועד מותה האלים בקרב אלמונים שיכורים בחגיגות תחילת הבציר. המצלמה של ורדה לוקחת על עצמה את תפקיד המשטרה החוקרת (שמצידה ויתרה על החקירה עקב חוסר עניין לציבור, שהרי מדובר בעוד חסרת בית), ומספרת, מן הסוף להתחלה, את סיפור חייה של מונה, מהשמחות הקטנות, דרך התאהבותה בחופש, ועד הסוף המר. כל מפגש מאיר זווית אחרת באישיותה של מונה, וגוונים שונים של החברה הצרפתית (הסובלנית לכאורה). הכל יחד בונה את הפסיפס החידתי של דמות שבחרה לפעול מחוץ למסגרות, כפי שעולה מהמשמעות של שם הסרט במקור, "ללא קורת גג וללא חוק". בסופו של הסרט, אין אנו יודעים יותר מדי על דמותה של מונה, אבל לרגע הצופים זכו לפתח אמפטיה כלפי דמות אניגמטית שספק אם היו מבחינים בה לו נקרתה על דרכם אי-פעם.

בתוך רצף המפגשים יש כמה שראויים להתייחסות מיוחדת. למשל, המפגש הראשון של מונה הוא עם זוג צעיר של חקלאים אקולוגיים שמציעים לה קורת גג וארוחות בתמורה לעבודה בחווה. מהר מאוד היא מבינה שהרוח האנרכיסטית שהם מציגים באורח החיים האקולוגי לכאורה אינו אלא שיעתוק של דפוסים בורגניים פטריארכליים שמהם ברחה, והיא מודיעה להם שהיא מוותרת על העיסקה. היא חוזרת לדרכים, והפעם אוספת אותה מרצה לבוטניקה (השחקנית מאשה מריל), אשר מזמינה אותה להתגורר אצלה לזמן מה. מונה מתלהבת, לא מהשיפור בתנאֵי המחיה שלה, אלא מהאפשרות לקבל יחס מאשה אמפטית. אך גם קשר זה אינו צולח, ומצפונה הבורגני של האשה האמידה גורם לה להתחרט. היא מציידת אותה בכסף ובמזון, ושולחת אותה לדרכה.

חסרת הבעה, מונה יוצאת אל הכביש ומתמקמת בתוך היער, במטרה ללון שם בלילה. אלא שבאותו היער היא נופלת קורבן לאונס קשה בחסות הלילה, וקמה בלי דמעות כדי להמשיך במסע שלה אל תוך הנוף החורפי. ושוב, באמצע שום מקום, היא פוגשת במהגר ערבי המזמין אותה לעבוד עמו בבציר. הם מתקרבים, הופכים לנאהבים, והוא מזמין אותה לדירת הפועלים שלו. אלא שגם שם, המהגרים האחרים דואגים שלא תישאר ללון בביתם, כי "אין לדעת מי היא האשה הזאת שנודדת בדרכים".

היא שוב נפרדת, האביב כבר מגיע והשדות כבר יבשו, והיא ממשיכה לעיר הקרובה. בעיר מתרחשת חגיגה מוזרה, קולנית ואלימה: גברים מחופשים לחיות מתנפלים על עוברי אורח. התושבים רצים ומסתגרים בבתיהם, ורק מונה, עדיין שבויה באמונה תמימה כי תשרוד, ממשיכה את דרכה בעיר. קבוצה של גברים, ספק חיות ספק בני אדם, מתנפלת עליה. הם מכים אותה, כנראה עד מוות. לא ברור כיצד הגיעה לתעלה בה נמצאה גופתה בתחילת הסרט. זהו רק אחד הפערים הקיימים בסיפור אשר בנוי מעדויות. העובדה היא, שבסופו של דבר היא מתה בצורה שאינה מעוררת שום עניין ציבורי או משטרתי.

"עוברת אורח" הוא סרט פורץ דורך בגלל העדר ההתייפייפות שלו. אין שום דבר רומנטי באשה צעירה הנודדת ממקום למקום. היא גם אינה מדגישה את הנשיות שלה, והמפגשים האקראיים שלה לא נועדו לגרום לה הנאה אלא לאפשר לה לשרוד. ורדה מעבירה את הגיבורה שלה דרך קבוצות בורגניות יותר ובורגניות פחות, המגלות אמפטיה בערבון מוגבל, שהרי בחירתן במונה פירושה התנגדות לסדר החברתי הנכון. אפילו המרצה האמפטית מבינה שאינה יכולה להחזיק אותה בביתה, לא בגלל הריח הקשה הנודף ממנה, אלא משום שמונה פרשה מהעולם המתוקן, ואימוצה עשוי להשליך על הקריירה שלה. כך מוצאת את עצמה הגיבורה של ורדה מנותקת מכל מסגרת, מפני שהיא החריגה, והחברה במתכונתה המסורתית אינה בנויה לגלות סובלנות כלפי מי שנמצאים בשוליים. יתרה מזאת, אף שוורדה לא הבליטה את נשיותה של הדמות, הגוף שלה בכל זאת מצטייר כמטרה קלה לפורעי חוק, ויהיו אלה כייסים או אנסים.

סיקוונס הסיום, הנראה כאילו נלקח מתוך טקסים פגאניים, מביא לשיאה את תחושת האימה שאפפה את הסרט כולו. כאשר התושבים נסוגים אל בתיהם וסוגרים את חלונותיהם, מעמדה של מונה כקורבן זמין רק מתעצם. מכאן הדרך אל הסוף קצרה ביותר.

הסרט, שזכה בפרס בפסטיבל ונציה באותה שנה, היה להצלחת קופה אדירה בצרפת (צפו בו יותר ממיליון בני אדם) ומחוצה לה. עד היום הוא נחשב ליצירה המוּכרת ביותר של ורדה.

תיעוד עצמי

בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, כאשר התברר לוורדה שבן זוגה, ז'אק דמי, חלה באיידס, היא הציעה לו לעשות סרט על חייו. הוא אמנם אמר שכוחותיו כבר אזלו, אך לא התנגד אם היא זו שתיצור את הסרט. כך נוצר הסרט "ז'אקו מנאנט" (1991), סרט ביוגרפי על ז'אק דמי, שביימה רעייתו בהמון אהבה. זהו סרט היברידי המשלב טכניקות שונות — צילום תיעודי של הבמאי בשנותיו האחרונות, צילומי אקסטרים קלוז שכמו נועדו להיאחז בגוף החי בטרם הוא נמוג, אנימציה, צילומי שחור-לבן וצבע, וכן שיבוץ ושיחזור סצינות מתוך סרטיו של דמי.

הסרט משחזר את ילדותו של הבמאי במוסך בעיר נאנט שבבריטני, עם אביו בעל המוסך ואמו הספרית. זו משפחה שמחה שאוהבת לשיר וללכת לקולנוע, צירוף שיעצב את דרכו הקולנועית של ז'אק (המכונה ז'אקו בילדותו). מסתבר שז'אק קיבל את מצלמת הקולנוע שלו כבר בגיל צעיר, ובאמצעותה תיעד את הסובב אותו בסצינות שלימים יבקש לשחזר בסרטיו העלילתיים. מתוך הסרט עולה דמותו של ילד שכבר בגיל צעיר ברא לו עולם, והילד הזה הוא המרתק את מבטה האוהב של ורדה, שלראשונה בחרה להיות נוכחת בסרט בקולה ובגופה.

מכאן החלה מגמה של תיעוד עצמי ביצירתה של ורדה, שהלכה והתעצמה עם השנים, ככל שהקולנוע שלה הפך ליותר ויותר אישי ופוליטי, מפני שאצלה לא היה הבדל האישי לפוליטי. היא הוכיחה זאת בסרטיה הבאים, שהתמקדו באנשים בשוליים, באוכלוסיות נשכחות, ולבסוף גם בעצמה.

סרטיה הבאים של ורדה מרגשים לא פחות מ"ז'אקו מנאנט". אותה האהבה לאנשים שאינם במוקד השיח, מי שמכונים בצרפתית "צרפת העמוקה", כלומר אותה צרפת שאינה זוכה לחשיפה מפני שהיא כנראה לא מספיק ייצוגית בעיני קובעי התרבות, יחזרו להופיע בסרטים התיעודיים האחרים שלה, דוגמת "המלקטים והמלקטות" (2000), סרט שהשראתו המוצהרת היא ציורו של הצרפתי ז'אן פרנסואה מילֶה, "המלקטות" (1857). אלא שוורדה נתנה לנושא זה פרשנות עדכנית כאשר הציגה שני סוגים של מלקטים זה בצד זה — מצד אחד מי שבוחרים לחיות מחוץ לסדר הקפיטליסטי, ומעדיפים לאסוף את מזונם בשווקים הריקים או בשדות, ומהצד השני מלקטים כמוה, שמחפשים במצלמתם את המפגש האנושי הבא שישמש בסיס לפרויקט התיעודי הבא. עניינה של ורדה באנשים אלה, שפרשו מהחיים המסודרים בחברה המתוקנת ובחרו שלא להצטרף לשוק העבודה ולמכונה הקפיטליסטית המנהלת את המאה ה-21, לא הסתיים עם סיום הסרט. בשנת 2002 היא חזרה לאותם מקומות ולאותם האנשים על מנת לבדוק מה עלה בגורלם.

ורדה מעלה כאן את שאלת האחריות של המתעד, בעידן בו כולם מהללים את הדמוקרטיזציה של התמונה בזכות העובדה שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת לכל אחד לתעד כל דבר. ורדה אינה מקבלת הנחה זו. להיפך, בסרטה היא מחזיקה במצלמה קטנה, ומוכיחה שהעובדה שהדמות המצולמת זוכה לפריים נכון אינה אומרת שתיעודה יהיה צודק. הקולנוע, ולא רק הקולנוע התיעודי, זקוק למבט מרותק, לקסם של המצלמה, כדי להצליח להאדיר את מי שאינם זוכים להאדרה בחיים. מי שאינם משחקים את המישחק הם הגיבורים האלמוניים בסרטה, אבל הם גם היא עצמה, האשה הקטנה שהלכה הכי רחוק בסרטיה, וגילתה לעולם מראות אחרים שספק אם היו נגלים בימים אחרים.

גישה זו ניכרת בסרטה הלפני אחרון של ורדה, "אנשים ומקומות" (2007), או בשמו הצרפתי, visages/villages, המדגיש את הדמיון שבמצלול בין המלה הצרפתית לפָּנים (visages) לבין המילה הצרפתית לכפרים (villages). בסרט זה חָברה ורדה לצלם הצרפתי בן ה-35, .R.J, מעריץ של סרטיה המוקדמים, שהציע לה ליצור עימו "דימויים אחרים". הם סיירו יחדיו בכפרים הצרפתיים במטרה "לפגוש פנים חדשות על מנת שלא אפול אל החורים שבזיכרון שלי", כפי שהתבטאה ורדה בריאיון. זהו סרט מסע אשר מחבר בין שתי דמויות מנוגדות לכאורה, הבמאית המתקרבת לגיל 90 ועיניה נחלשות, והצלם-אמן הצעיר .R.J המתעקש להצטלם עם משקפי שמש שחורים כביטוי לשותפות גורל. שניהם רוצים להחזיר לכפר הצרפתי את היופי שהיה בו בטרם השלטת האורבניזציה על צרפת, שבעקבותיה נשכחו והוזנחו הכפרים. הסרט משעשע וקליל. מתועדים בו הדיוקנאות העצומים ש-.R.J יוצר על קירות הבתים, דיוקנאות המנציחים את מי שלא יונצחו לעולם במסגרות הממוסדות. המטרה היא להחזיר לאנשים את ההיסטוריה, ולתת להם את התחושה שהם חלק מתהליכים גדולים המתרחשים בסביבתם, גם אם הכפר שלהם לא זכה להכרה במסגרות ההגמוניות.

אנייס ורדה, אנרכיסטית כדרכה, החזירה את ההיסטוריה לידיהם של הצרפתים הלא-מיוצגים, לכפריים, לאנשים הפשוטים. ואין מעשה פוליטי מזה. גם בסרט זה מופיעה ורדה כמי שמצלמת את הרישומים האלטרנטיביים של ההיסטוריה הצרפתית. היא אינה מסתתרת עוד מאחורי המצלמה, היא ניצבת מולה בגאון, ממרומי גילה. לא בכדי זכה הסרט לאוסקר על הסרט התיעודי הטוב ביותר בשנת 2017. זהו שיר הלל לחיים כפי שהם נראים מעמדת הסיום. ורדה אינה מתנצלת, אינה מתחרטת, היא הלכה בדרכה שלה, עקבית ונחושה, אשה שמבקשת לתקן עולם שלא היקצה יותר מדי מקום לנשים ולאחרים בכלל, ובאופן מעורר התפעלות גם הצליחה במשימה. עם לכתה נותר לנו רק לצפות לצאתו של סרטה האישי ביותר, Agnes by Agnes, לאקרנים.