אף גדול, אינפוף חזק ומעט מוסיקה

על "המאסטרו", סרטו של בראדלי קופר על חייו של ליאונרד ברנשטיין

האף במקומו מונח. אולי קצת גדול מדי, יכול להיות שנראה כך משום שדיברו עליו יותר מדי. בכל מקרה, זה לא סירנו דה ברז'ראק. האף אינו נושא הסרט ואינו מאפיין של הדמות. האינפוף ישנו. אמנם במקור, אצל ברנשטיין, הוא בקושי הורגש, כנראה משום שהדברים שאמר הסיחו את הדעת מן הטון. יכול להיות גם שכמוסיקאי הוא ידע שככל שידבר בקול מתון ונמוך יותר, האינפוף יהיה פחות בולט. בראדלי קופר, שביים את הסרט, היה שותף לכתיבת התסריט ומופיע בו בתפקיד ראשי, סבר כנראה שהאף והאינפוף הם הדמות, או לפחות עיקרה, ולכן ביקש להדגיש אותם כל כך. גם הסיגריה הנצחית שנדלקת מייד כאשר הקודמת כבה אינה נעדרת מן התמונה. חיקוי נאמן של כל סממני המציאות. אבל למען האמת, המעלה הגדולה ביותר של הסרט הזה, לפחות בעיני אוהבי המוסיקה, היא שאחרי הצפייה בו הם ירוצו הביתה לפתוח את הטלוויזיה בערוץ יוטיוב ולהאזין לברנשטיין עצמו, שנשמע כל כך הרבה יותר רהוט, נבון, אוהב אדם, אינטליגנטי ומורכב מכל מה שהסרט הזה מסוגל לרמוז.

במקור, מרטין סקורסיזה התכוון לביים את הסרט, אבל אז בא "האירי" והוביל אותו לכיוון שונה, מן הסתם סוג של פרויקט בו הרגיש הרבה יותר בבית. גם סטיבן שפילברג התכוון בשלב מסוים לביים את הביוגרפיה של ליאונרד ברנשטיין, הוא אפילו הזמין את בראדלי קופר לתפקיד הראשי, אבל אחרי שצפה בעבודת הבימוי הראשונה של השחקן שבחר, "כוכב נולד", החליט שאפשר לוותר ולהעביר לו את המושכות. קשה לדעת מה היה קורה אילו אחד משני המהוללים הללו היה ניצב מאחורי המצלמה, אבל ניתן להניח שהם בסך הכל היו נוטים לתמוך בגישה של קופר, אם לשפוט לפי העובדה ששניהם נמנים עם רשימת המפיקים הסופית של "המאסטרו". וגם הם כנראה מתנגדים בשצף קצף להנחה שקופר התכוון לעשות בביוגרפיה. בשום פנים ואופן לא. על דעת כל צוות המפיקים, וגם בראדלי קופר הוא אחד מהם, זהו סיפור אהבה גדול מן החיים, סיפור אהבה רומנטי שמשתרע על פני 27 שנים. סיפור על זוג שנישא אחרי תקופת לחיזורים ארוכה, כאשר האשה הייתה מודעת לכך שבעלה מנהל לעיתים תכופות רומאנים עם גברים, אבל הייתה מוכנה להתמודד עם העובדה הזאת כל עוד הדבר לא הפריע לחיי זוגיות מסודרים, סיפור שבמסגרתו באו לעולם גם שלושה ילדים, שתי בנות ובן אחד.

בראדלי קופר מגלם את ליאונרד ברנשטיין

אבל מאחר שגיבורי הסיפור אינם סתם בני אדם אלא סלבריטיז, חייו הכפולים של החתן הם נחלת הכלל: אחרי 15 שנים מאושרות (כך ניתן להניח, משום שהעלילה מדלגת עליהן) נסדק בטן הספינה ששטה עד אז בשקט ובשלווה, מלוּוה בשבחים והערצה מכל הכיוונים. האשה אינה מסוגלת עוד להתמודד עם הקשרים ההומוסקסואליים של בעלה המתנהלים בפרהסיה, והזוג נפרד, לצערם הרב של כל הנוגעים בדבר, כולל בני הזוג עצמם. והם מצטערים כל כך, עד שבסופו של דבר ישובו לחיות יחד אחרי כמה שנים, עד לטרגדיה הסופית שמפרידה ביניהם. האשה חולה בסרטן, ולפרידה הארוכה שאין ממנה מנוס מוקדש פרק נרחב ושובר לבבות, שאחריו ימשיך הבעל להתנחם בחברת בני מינו.

צריך אולי להתנצל על הטון הסרקסטי-משהו שבו תוארה כאן עלילת הסרט "המאסטרו", מפני שבראדלי קופר התייחס בהחלט בכל הרצינות הראויה לסיפור הזה. אין ספק שדיון במשבר מן הסוג המתואר כאן מוצדק בהחלט, יש בסרט כמה סצינות מבוימות היטב המוקדשות לנושא זה, אבל מה לעשות שהדיון הזה מולבש על מי שהיה אולי המוסיקאי הגדול ביותר של אמריקה במאה ה-20, והמוסיקה עצמה, זו שהייתה ספוגה בכל רמ"ח אבריו במהלך חייו, משמשת כאן כרקע בלבד. אם לציין רק חלק מכך, הוא עבד עם כמה מן התזמורות הגדולות בעולם, כמו הפילהרמונית של ניו יורק וזו של וינה, עמד מול מצלמות טלוויזיה כפרשן וכמחנך למוסיקה, נשא הרצאות מלאות חזון במקומות מכובדים כמו אוניברסיטת הרווארד, וכתב מוסיקה נפלאה בשלל סוּגוֹת – מצד אחד מחזמר כמו "סיפור הפרברים" או מוסיקה לסרטים כמו "חופי הכרך", ומן הצד האחר, "מזמורי צ'יצ'סטר" או האופרה "קנדיד". כל אלה ועוד היו חלק בלתי-נפרד מחייו. העבודה שהשקיע בהם לא יכלה להיות נפרדת מחיי האישות שלו, ולא ייתכן שעוגמת הנפש המקצועית שהייתה מנת חלקו בכל השנים האלה, אבל במיוחד אחרי מות אשתו, לא השפיעה על מצב רוחו. שהרי לצד כל השבחים ההצלחות היו מבקרי מוסיקה באמריקה, כמו הארולד שנברג, המבקר מהלך האימים של ה"ניו יורק טיימס", שלא חסכו ממנו את שבטם, ובראיונות הקודרים שנערכו עמו לקראת סוף חייו אפשר למצוא שפע מחשבות חרטה: הוא הודה שאולי לא הקדיש עצמו במידה מספקת להלחנה, ושכל אותן האשמות שהטיחו בו – על כך שהוא בעצם מלחין שמרני שלא השכיל להתמודד עם המוסיקה המודרנית והדודקפונית, או שהוא הצטיין יותר בכתיבת מוסיקה למחזות זמר מאשר מוסיקה לאולם הקונצרטים – לא הותירו אותו אדיש.

אפשר כמובן להסתתר מאחורי הנימוק שכל הפרטים האלה אינם נוגעים לסוגיה שמעסיקה את התסריט – משיכתו של אדם בעת ובעונה אחת לחיי משפחה מסודרים ומאורגנים לצד אשה וילדים אוהבים שיקרים לו מאוד, ולקשרים הומוסקסואליים שהוא אינו יכול וגם אינו רוצה להתנתק מהם. אבל קשה להאמין שאילו היה מישהו מציע סרט כזה על סתם אלמוני שמתמודד עם הבעיה הזאת, ולא על ליאונרד ברנשטיין המהולל, אפשר היה למצוא חברת סרטים שגם הייתה מוכנה לממן אותו. וגם אילו מדובר היה בסנדלר אלמוני ולא מפורסם, אי-אפשר היה להניח שהבעיות שיש לו במהלך היום, בעבודה, לא ישפיעו עליו גם כאשר ישוב הביתה בערב. ואם זה נכון לגבי סנדלר צנוע, זה ודאי נכון כשמדובר באחד הענקים של המוסיקה באמריקה.

ליאונרד ברנשטיין בפעולה

ועוד דבר שאסור היה להתעלם ממנו – הקשר ההדוק של ברנשטיין ליהדות, וכפועל יוצא מזה גם למדינת ישראל שבה הירבה להופיע (לראשונה כשהייתה עדיין פלשתינה, ב-1947). הקשר הזה הוא כנראה גם מקור ההזדהות שלו עם גוסטב מאהלר, מלחין שהעריץ וראה בו ובמוסיקה שלו תמונה נבואית של כל מה התרחש במאה ה-20, על אף שמאהלר הלך לעולמו עוד ב-1911. מאהלר התנצר בזמנו כדי שיוכל להתמנות למנהל האופרה בווינה, המשרה המוסיקלית היוקרתית ביותר באותם ימים, אבל המוסיקה שהלחין בהמשך הייתה ספוגה לכל אורכה בניחוח של העולם היהודי שבו גדל והתחנך. במידה מסוימת ראה ברנשטיין את הפיצול הנפשי של מאהלר כדומה לפיצול הנפשי שלו, לא רק כבעל משפחה והומוסקסואל, אלא גם כמי שפיזר את כישרונותיו לכל כך הרבה כיוונים, כמנצח, פסנתרן, מחנך ומלחין. גם ילדיו מעידים, בסרטים תיעודיים שנעשו אחרי מות אביהם, שבשנותיו האחרונות בילה שעות ארוכות עד שהצליח למצוא את הלחנים שביקש ליצור.

אם לשפוט על פי הביקורות שראו אור אחרי הצגת הבכורה של "המאסטרו" בוונציה, הסרט אמור להיות מועמד ליותר מפרס אוסקר אחד. יש בסרט תנופה, אמרו המבקרים, יש לו אמפתיה לדמויות, התסריט מתוזמר להפליא, הוא מצולם וערוך בטעם, והיו אפילו מי שטענו כי קופר צריך לחשוב על קריירה של סרטים מוסיקליים, אחרי שעשה את "כוכב נולד" ו"מאסטרו". בחלק הראשון של הסרט הוא משתמש בצילום שחור-לבן, ותמונת המסך היא בגודל הקלאסי (1:1.33). אחר כך, אחרי הנישואים לפלישיה מונטאלגרה (קארי מאליגן), שחקנית ממוצא צ'יליאני שהייתה בת זוגו בלב ונפש (אם להשתמש בביטוי האנגלי soulmates), עוברת התמונה לגודל המסך המקובל כיום ולצילום בצבע.

לשם הפגנת כישוריו בבימוי מוסיקלי משתלבת בסרט סצינה מתוך הבלט של ג'רום רובינס וברנשטיין, Fancy Free, שהפך בהמשך למחזר בשם "יום אחד בניו יורק", ומאוחר יותר גם לסרט עם ג'ין קלי ופרנק סינטרה בתפקידים הראשיים. במהלכה של הסצינה מצטרף ברנשטיין עצמו לשלישיית המלחים המבלים יום חופשה אחד בעיר הגדולה, ואחריו מצטרפת למחול גם מאליגן. רק מאוחר יותר מקבלת המוסיקה שוב תפקיד מרכזי, כאשר ברנשטיין מנצח בקתדרלה בריטית על הסימפוניה השנייה של מאהלר, וסיומה הדרמטי המרשים של היצירה המכונה "התחייה" (כמה סמלי) מחזיר לחיקו את הרעיה שבמשך שנים חיה בנפרד ממנו. מצד שני, אפילו סניגוריו של קופר לא הצליחו להסביר את סיום הסרט, כאשר לאחר מותה הטראגי של האשה שאהב הוא חוזר לתת פורקן, בעליצות, לנטיותיו ההומוסקסואליות.

בראדלי קופר (ברנשטיין) ומאט בונר (דייוויד אופנהייים) - מקור: פסטיבל ונציה

אשר למישחק, ברור מלכתחילה שהסרט נשען על קופר ומאליגן, וזה אולי החלק האיתן ביותר של הסרט. כי קופר, והניחו לאפו כי הוא אינו משנה כהוא זה, לא לטוב ולא לרע, מצליח להעביר אישיות שהיא כל כך מלאה בעצמה, כל כך אקסטרוברטית וכריזמטית, עד שהוא ממלא כל חלל שבו הוא נמצא, ואין סיכוי לאחרים למצוא מקום לצידה. בסצינה שהיא שיא דרמטי בסרט מאשימה אותו פלישיה שהוא סופג את כל האוויר סביבו ולא מותיר מרחב נשימה לאחרים, שהוא מרוכז אך ורק בעצמו ובצרכיו, ושאם לא ייזהר, יגמור את חייו כהומוסקסואל מזדקן ועגום נפש (מה שקרה במציאות הרבה יותר מאשר בסרט).

[caption id="attachment_91404" align="alignnone" width="1620"] בראדלי קופר (ברנשטיין) וקארי מאליגן (פלישיה מונטאלגרה) - מקור: פסטיבל ונציה

מאחר שהסרט מדלג על פרקי זמן ארוכים בחייהם המשותפים, בעיקר על 15 השנים הראשונות של הנישואין, קשה לדבר כאן על תיאור של הידרדרות ביחסים ביניהם, מה עוד ששניהם היו מודעים למן הרגע הראשון לסבך שלתוכו הם נכנסים בעיניים פקוחות לרווחה. אחת הסצינות היותר מוצלחות מפגישה את ברנשטיין ופלישיה, עוד טרם נישואיהם, עם חבר אינטימי של ליאונרד, שהוא כבר נשוי ואב לילדים. המבוכה האוחזת בשני הגברים, האהבה ביניהם שלא פסה עדיין, ונוכחותן של שתי הנשים, יוצרות את אחד מאותם מצבים שרק הקולנוע יכול לבטא כמו שצריך, וקופר מיטיב ברגעים אלה להציג את המצב, בלי מילים, במבטים, בתנועות ובהבעות פנים בלבד.

לזכותם של קופר ומאליגן צריך לומר, שאין לרגע ספק ביחס לקשר הנפשי האמיץ ששרר בין ברנשטיין לבין רעייתו, קשר שבסופו של דבר גרם לכך שחזרו לחיות יחד. קארי מאליגן משתדלת, כפלישיה, להתמודד כמיטב יכולתה עם המשבר שהיא חוֹוה, כיוון שהאמינה כי אהבתה גדולה מספיק כדי להשלים עם נטיותיו המיניות הכפולות של בעלה, אבל כפי שהיא עצמה מודה, ברנשטיין/קופר אינו משאיר הרבה מרחב לפתח את הדמות על כל גוניה.

מכל מה שנאמר עד כה לא קשה לנחש, שהסרט אינו מיועד למי שזוכר את ברנשטיין המוסיקאי, את אישיותו המחשמלת, את דבריו המרתקים על מורכבות המוסיקה שמפיו נשמעה הרבה יותר ברורה, את ההסברים לתזמורת נוער שתחת שרביטו פתאום ניגנה כאילו היו לה שנות ניסיון רבות, או את הרצאתו בפני סטודנטים בהרווארד על הקשר בין המוסיקה לבין העולם שבו נוצרה. סרט כזה לא היה מרתק, מן הסתם, את מצביעי האוסקר. זהו סרט שבלבו עומדת דרכו של כוכב תקשורת אשר מסרב להיכנע לתכתיבי מוסר של התקופה בה עלה לגדולה, ולא נכנע, בניגוד לרבים כמוהו באותה התקופה, ללחץ החברתי שכפה עליהם חיים הטרוסקסואליים, עם נישואים וילדים שנולדו מהם, למרות שזה היה מנוגד לטבעם. קופר טורח לשכנע את צופיו שברנשטיין באמת אהב את אשתו, והיא באמת אהבה אותו, למרות כל מה שקורה בחייהם. זה בדיוק מה שהאוסקר אוהב.