לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


אני מאשים

רומן פולנסקי על פרשת דרייפוס ומשמעותה כיום

פסקל ברוקנר | תרגום: עדנה פיינרו

עוד בטרם נפתח השנה פסטיבל הסרטים בוונציה, היה כבר ברור לכולם שסרטו החדש של רומן פולנסקי, "קצין ומרגל", יהיה אחת האטרקציות העיקריות בו. השם כבר רמז בבירור על הנושא, משפט דרייפוס, שהרי שמו של הסרט הוא כשם מאמרו המפורסם של אמיל זולא, שיצא נגד שלטונות הצבא הצרפתי, ועזר להוכיח את חפותו של הקצין היהודי שנמצא אשם, במשפט ראווה, בריגול לטובת מעצמה זרה. כבר שנים שפולנסקי חולם לעשות את הסרט הזה. תחילה חשב שיוכל לעשות אותו בפולין, אבל זה לא יצא לפועל, אחר כך דוּבר על אפשרויות הפקה נוספות במערב, אבל רק בשנה שעברה נמצא סוף סוף מפיק צרפתי, ממוצא יהודי כמובן, אלן גולדמן, שנטל על עצמו את המשימה.

מאחר שפולנסקי, כפי שברור לכל מי שמכיר את הסרטים שלו, נוהג לתקוף את הנושאים שלו מזוויות שמטרידות לא פעם את הצופים, לא היה ברור מראש איזה מין סרט זה יהיה, והשמועות כאילו פסטיבל קאן סירב להציג אותו — "פייק ניוז" כמסתבר — העלו עוד יותר את רמת הציפיות. זאת ועוד, אחת השאלות שהעסיקו את התקשורת, ובעיקר את זו החטטנית, אשר מאמינה תמיד כי חדשות טובות אינן חדשות, הייתה: האם פולנסקי יבוא להציג בעצמו את הסרט בוונציה, כפי שנוהגים כל שאר הבמאים שמוזמנים לשם? פולנסקי, היום בן 86, אחרי הניסיון המביך שהיה לו לפני שנים מספר כאשר ישב בהסגר במשך למעלה משנה בשווייץ משום שמערכת המשפט האמריקאית ביקשה שיוסגר לידיה, העדיף שלא להתנסות שוב באותה החוויה. במקום זאת, כדי לענות על כל השאלות האפשריות של העיתונות אשר עשויות לעלות עם הצגת הסרט, הוא העניק ריאיון לעיתונאי הצרפתי פסקל ברוקנר. הריאיון צורף לחומרי הפרסום שליוו את הצגת הסרט, והוא מובא כאן בשלמותו.

ז'אן דיז'רדן בתפקיד פיקאר

צריך רק להוסיף שיושבת ראש צוות השופטים בוונציה, הבמאית הארגנטינאית לוקרציה מארטל, הצהירה לפני הפסטיבל שבשל עברו של פולנסקי היא אינה נמנית עם המפרגנים לו, אבל הבטיחה שדבר זה לא ימנע ממנה להעניק לו פרס אם אכן יגיע לו. בסופו של דבר, כנראה שבאמת הגיע לו מאוד, משום ש"קצין ומרגל" זכה בפרס מיוחד של צוות השופטים, ורעייתו של פולנסקי, עמנואל סנייה, שמופיעה באחד התפקידים הראשיים בסרט, הגיעה כדי לקבל אותו בשם בעלה. ועכשיו, לריאיון עצמו.

> מאין נובע הרצון העז שלך לעשות סרט על פרשת דרייפוס, ששימש, כזכור, נקודת מפנה בתולדות צרפת ואירופה כולה?

סיפורים גדולים עשויים לספק חומר לסרטים גדולים, ואין ספק שפרשת דרייפוס היא סיפור גדול במיוחד. כל פרשה שבה אדם נאשם על לא עוול בכפו היא פרשה מרתקת, שלא לדבר על עצם העובדה שבמקרה זה, גל האנטישמיות ששוטף היום את צרפת ואת אירופה כולה הופך את משפט דרייפוס לאקטואלי במיוחד. כשהייתי צעיר, ראיתי את סרטו של ויליאם דיטרלה, "חיי אמיל זולא", והזדעזעתי בסצינה שבה מסירים מדרייפוס את הדרגות הקצונה שלו. כבר אז חשבתי שיבוא יום ואוכל לעשות סרט על הנושא הזה.

> היו לך לא מעט מהמורות בדרך להפקת הסרט, החל מן העובדה שחלק גדול מן המפיקים ביקשו שתעשה אותו באנגלית.

לפני שבע שנים, כאשר הצעתי בפעם הראשונה לעשות את הסרט, נאמר לי שצריך לעשות אותו באנגלית כדי שאפשר יהיה לגייס כספים להפקה, בעיקר בארצות הברית. זה נכון שסרטים אמריקאיים שמצולמים באירופה דוברים אנגלית, גם "חיי אמיל זולא" היה כזה. אפילו סטנלי קובריק, כשעשה את "שבילי תהילה", עשה אותו באנגלית למרות שהעלילה עוסקת בצבא הצרפתי במלחמת העולם ראשונה. אבל לי קשה היה לראות את כל הגנרלים הצרפתים מדברים זה עם זה באנגלית על הבד. חוץ מזה, הצופים מתוחכמים היום יותר משהיו פעם, והם מוכנים לקרוא כותרות בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה. לפני שנה, אלן גולדמן הציע לי, לשמחתי הגדולה, לעשות את הסרט בצרפתית, והתחלנו לצלם את הסרט בחודש נובמבר שעבר.

> איך התנהלה העבודה?

התסריט התחיל לקרום עור וגידים אחרי שסיימתי לכתוב, עם רוברט האריס, את "סופר הצללים". הוא התלהב מאוד מן הרעיון של סרט על דרייפוס, וניגש מייד לעבודה. תחילה, סברנו שנינו שרק טבעי יהיה לספר את הסיפור מנקודת המבט של דרייפוס עצמו, אבל אחרי למעלה משנה התברר לנו שזה לא עובד. כל הפרשה כולה, על התפניות והפיתולים שלה, התנהלה בפאריס, שעה שהגיבור שלנו ישב בכלא באי השדים. כל מה שיכולנו לספר, מנקודת המבט שלו, היה הסבל שלו. התחבטנו הרבה זמן, עד שרוברט מצא את הפתרון הנכון: במקום דרייפוס, שהיה בכלא, בחרנו לספר את הסיפור מנקודת המבט של קולונל פיקאר, אחת הדמויות המובילות בכל הפרשה הזאת. אבל מאחר שגם רוברט וגם אני היינו חייבים להתפרנס במשך כל השנים שבהן לא נמצא מפיק לסרט, אני הלכתי לביים סרט אחר, ואילו רוברט כתב רומאן על פרשת דרייפוס. הוא הקדיש לכך כשנה, וכאשר יצא הספר לאור, שמו "קצין ומרגל", הוא הפך מיד לרב מכר. בינתיים אני השלמתי את הסרט האחר, "ונוס בפרווה", וכאשר חזרנו שנינו לסיפור של דרייפוס, כבר ידענו מאיזו זווית לגשת אליו.

> איך נבחרו השחקנים?

ז'אן דיז'רדן הוא אידיאלי לתפקיד של פיקאר. הוא דומה לו מבחינה גופנית, הוא בערך באותו גיל שהיה פיקאר אז, והוא שחקן מוכשר ביותר. סרט כזה זקוק לכוכב בתפקיד הראשי, ודיז'רדן, שזכה כבר באוסקר (עבור "הארטיסט"), הוא בהחלט כזה. מבחינתי זאת הייתה בחירה כמעט טבעית, וברגע שהוא נענה להצעה שלנו, לא היו עוד ספקות.

לואי גארל (דרייפוס) וז'אן דיז'רדן (פיקאר)

> קולונל פיקאר, שהפך לדמות המרכזית בסרט, הוא רווק שמנהל רומאן עם אשתו של פקיד ממשלתי גבוה (אותה מגלמת עמנואל סנייה), מנותק מן החוגים של החברה הגבוהה של אותה התקופה, ושותף במידה רבה לדעות קדומות אנטישמיות מן הסוג שהיה נפוץ בסוף המאה ה-19. עם זאת, מתברר שהוא זה שעתיד להציל, גם אם לא התכוון לכך מראש, את כבודו ואת מעמדו של אלפרד דרייפוס.

פיקאר הוא דמות מרתקת ומורכבת. הוא לא בדיוק אנטישמי, אבל אינו אוהב יהודים, דעה קדומה שהייתה נפוצה מאוד בסוף המאה ה-19 בצרפת. בתפקידו כמפקד המודיעין הצבאי הוא מגלה שאשמתו של דרייפוס אינו ברורה כלל, והוא מחליט לחקור כדי להגיע לאמת. כשהוא מספר למפקדיו מה הוא מתכוון לעשות, הם מצווים עליו להניח לעניין, כי לדעתם, הצבא הצרפתי אינו יכול לשגות. וגם אם הוא שוגה, לא מדברים על כך. למרות התבוסה של 1870, הצבא, כמו הכנסייה, נהנה ממעמד של פרה קדושה שאסור לגעת בה. לאיש לא איכפת אם המצפון של מאן דהוא מציק לו, או שאמות-המוסר המוטלות בספק שלפיהן התנהל המשפט הן מפוקפקות. לפי דעתם, את הצבא אסור לשפוט לפי כללים של אמת וצדק.

> מה בכל זאת גורם לפיקאר להתעקש — טוהר המידות המוסריות שלו או האתיקה הצבאית?

יש בסרט שיחה רבת-משמעות בין פיקאר לבין קצין שמבקש לרשת אותו, רב סרן אנרי. אנרי אומר לו: "אם אתה מצווה עלי להרוג אדם, אני עושה זאת. אם תאמר לי אחר כך שזה היה משגה, אני מצטער, זאת לא הבעיה שלי. ככה זה בצבא". ואילו פיקאר משיב לו: "אולי ככה זה בצבא שלך, אבל לא בשלי". חילופי הדברים האלה תופסים גם היום. חיילים חייבים להרוג למען ארצם ומולדתם. אבל אם תוך כדי כך מתבצעת עבירה, אין זה מתפקידם להסתיר אותה.

> פיקאר מוצא את עצמו בסרט במצב דומה לזה של דרייפוס: הוא נשלח לכלא, הרומאן האסור שלו נחשף ברבים, ומפלגות הימין מאשימות אותו בבגידה.

זאת משום שהמצפון, הדורש ממנו לגלות את האמת, חזק יותר מן האתוס הצבאי. החשד שמשהו אינו כשורה בדרך שטיפלו בפרשה נולד אצלו ברגע שהוא מגלה דמיון בין כתב היד של קצין בשם פרדיננד אסטרהאזי לבין זה שנמצא על המסמך שנגנב ממשרדו של הנספח הצבאי הגרמני. החשד של פיקאר מוביל אותו לחקירה נוספת, ולמרות ההוראות של מפקדיו הוא אינו מרפה, ומוצא בסופו של דבר עובדות נוספות המצביעות על אשמתו של אסטרהאזי. וככל שהעובדות שבידיו נערמות בזו אחר זו, הוא נחרד מעיוות הצדק הנורא שבוצע.

> מספרים שאביו של הפילוסוף עמונאל לוינס (1906-1995), שהיה מוכר ספרים בליטא, הציע לבנו שיעבור לגור בצרפת משום שזאת "המדינה היחידה בעולם שמסוגלת לעלות על בריקדות בגלל כבודו של קצין יהודי קטן".

אמת, באותו הזמן הייתה צרפת כולה קרועה בין דרייפוסרים לאנטי-דרייפוסרים. בסופו של דבר הוכח שדרייפוס היה חף מפשע, כך שבסופו של דבר צרפת יוצאת נקייה מכל העסק, למרות שנדרשו 12 שנה שבמהלכן כמעט פרצה מלחמת אזרחים, עד שהגיעו למסקנה הזאת.

> אחת המשימות היותר קשות של הסרט היא להציג את פרשת דרייפוס בפני קהל צעיר שלא שמע עליה.

בהתחלה, כשהתחלתי לדבר על אפשרות של סרט על פרשת דרייפוס, כולם חשבו שזה רעיון גדול. אבל תוך זמן קצר התברר לי שרק מעטים יודעים מה באמת קרה. זה אחד מאותם פרקים בהיסטוריה שלכאורה מוּכר היטב לכולם, אבל לא רבים מודעים לפרטים.

> מבחינה זאת, אפשר לומר שמדובר בסרט ממש חינוכי, שמסביר לכל צופה, גם כזה שאין לו מושג, את הקשרים הפוליטיים והאחרים שבהם נתקל פיקאר. וזה נראה ממש כמו חקירה משטרתית.

במידה מסוימת אפשר לראות בסרט זה, סרט מתח. הסיפור מוצג מנקודת המבט האישית של פיקאר, והצופה מתלווה אליו לכל אורך הדרך. עם זאת, מדובר בעובדות היסטוריות. למשל, חלק גדול מן הדיאלוגים מבוסס על מסמכים מאותה תקופה.

הוצאה מיוחדת של היומון "ליאורור" עם המאמר של אמיל זולא

> אחד הדברים המפתיעים בסרט הוא המצב הנורא של המודיעין הצבאי הצרפתי באותם ימים: שותים אלכוהול בעבודה, משחקים קלפים, השומר המוצב בשער יָשֵן, חקירות עלובות, והאמצעים הטכניים שמשתמשים בהם נראים היום מגוחכים. זה מדהים, בהשוואה לְמה שמקובל היום לחשוב כשמדברים על מודיעין צבאי.

גם זה אותנטי, למרות שאני מניח שכל האמצעים שבהם השתמשו נראו להם אז מודרניים. היו אלה הימים שבהם הופיעו המכוניות הראשונות, הטלפונים הראשונים, והמצלמות הראשונות של חברת "קודאק". גם במקרה זה, התחקיר המדוקדק שרוברט האריס עשה לקראת כתיבת ספרו עזר לנו מאוד. עם זאת, צריך לזכור שהאמצעים הטכנולוגיים שהיו חדשים אז עוררו התפעלות ואמון רב, ואולי זאת הסיבה שמומחים כמו הגרפולוג ברטיון עשו טעויות חמורות כל כך, וסירבו בהמשך לשנות את דעתם.

> אחד הנתונים שחרצו בשלב המוקדם את גורלו של דרייפוס, אבל בסופו של דבר עזר לנקות אותו מכל אשמה, היה קיומו של אותו מסמך שכביכול הוא עצמו כתב במו ידיו.

זה היה מכתב קרוע למחצה שנגנב מפח האשפה של הנספח הצבאי הגרמני בפאריס. באותו מכתב הציע קצין צרפתי עלום-שם לספק לגרמנים מידע צבאי חסוי, בעיקר על תותח חדש שפיתח הצבא הצרפתי באותם ימים. אפשרות ההדלפה החרידה את הצרפתים, שהיו עסוקים באותו זמן בפיתוח מודל חדש של תותח ללא רתע, שהיה מצויד במנגנון שבלם את עוצמה הרתיעה עקב הירי, פיתוח שנחשב אז מהפכני ובעל חשיבות גדולה.

> הסרט מרחיב את הדיבור על העוינות של דעת הקהל, על רב סרן אנרי שמבקש לעצמו את התפקיד של פיקאר, על כל המנגנון הצבאי שהצטרף אליו, אך גם על כל אלה שניסו לעזור לדרייפוס, כמו קלמנסו ואמיל זולא.

זולא חשף את כל הפרשה במאמר המפורסם שלו, "קצין ומרגל", מכתב פתוח שהופנה לנשיא המדינה ופורסם במלואו ביומון "ל'אורור". ללא המכתב הזה, מי יודע איך הייתה מסתיימת כל הפרשה. גם ז'ורז' קלמנסו, שהיה ראש ממשלת צרפת כעבור שבע שנים ומינה את פיקאר לשר ההגנה שלו, מילא תפקיד חשוב בהשתלשלות העניינים. פרסום המאמר גרר אחריו משפט שבו נידון זולא לשנת מאסר ולקנס של 3,000 פרנק. כאשר הלך לעולמו, כמה שנים לאחר מכן, היה זה כאשר נחנק מן העשן של תנור החימום בביתו, אבל היו שטענו כי נרצח בידי האנטי-דרייפוסרים. כך או אחרת, העיתון האנטישמי של אדואר דימון, La Libre Parole, שמח מאוד להודיע לקוראיו שזולא מת.

> במהלך הסרט אפשר לראות בבירור, בהפגנות נגד דרייפוס, שלטים עליהם כתוב "מוות ליהודים". האנטישמיות, למרבה הצער, לא נעלמה מן העולם, והיא קיימת גם היום, גם אם היא שינתה במידה מסוימת את פניה, עברה במידה רבה גם לחלק הקיצוני בצד שמאל של המפה הפוליטית, תוך שיתוף הפעולה בין אויבי מדינת ישראל והאיסלאם הרדיקלי. האם אתה מאמין שקיימת סכנה שתתרחש פרשת דרייפוס חדשה, או שזה נראה לך בלתי-אפשרי?

באמצעים הטכנולוגיים של היום, לא ייתכן שאדם יימצא חייב בדין רק על סמך ניתוח שגוי של כתב יד. וזה ודאי לא יכול לקרות בצבא, שהדימוי שלו השתנה מאז מאוד. איש אינו מוכן להתייחס עכשיו לצבא כאל פרה קדושה. היום מותר לבטא ביקורת על כל דבר, כולל הצבא, בה בשעה שאז, לא הייתה אפשרות לערער על מעמדו ואת מעמדו. אבל פרשה באותה רוח יכולה בהחלט לפרוץ. כל המרכיבים הדרושים לכך קיימים גם היום: האשמות זדון, הליכי בתי משפט מפוקפקים, שופטים מושחתים, ומעל הכל, הרשתות החברתיות שמזדרזות להעמיד לדין ולפסוק גזרי דין ללא משפט וללא זכות ערעור.

> כיהודי שנמלט מן הנאצים במלחמת העולם שנייה ונרדף בידי הסטליניסטים בפולין אחרי המלחמה, האם נראה לך שתוכל לשרוד את הגל הפמיניסטי שרודף אותך בכל פינות העולם וגרם לסילוקך מן האקדמיה האמריקאית לקולנוע?

העובדה שאני יכול לעבוד, ובעיקר לעשות סרט כמו זה שעשיתי עכשיו, עוזרת מאוד. אני יכול למצוא בפרשה הזאת מרכיבים שמזכירים לי חוויות שעברתי בעצמי, בעיקר את אותה הנחישות להתעלם מעובדות ולהאשים מישהו בדברים שלא עשה. רוב אלה שיורדים לחיי אינם מכירים אותי ואינם יודעים דבר וחצי דבר על מה שעבר עלי.

> האם אפשר לראות בסרט הזה מעין קתרזיס פרטי שלך?

לא, זאת לא הגישה שלי. אינני מתייחס לעבודה בשום אופן כאל תראפיה. עם זאת, אני חייב להודות שאני מכיר היטב את שיטות ההשמצה שמוצגות בסרט, התנסיתי בהן, ומובן שהן שימשו לי השראה.

> ההשמצות החלו עוד בתקופת שרון טייט.

הדעות הקדומות עלי אכן החלו להתפשט עם רציחתה של שרון טייט. זו הייתה תקופה איומה בחיי, אבל העיתונות, שלא ידעה בדיוק מאיזה צד לאחוז בפרשה, טיפלה בה באורח מביש וניסתה לרמוז בין היתר שגם אני אחראי במידה כזאת או אחרת לרצח. כנימוק, הביאו את "תינוקה של רוזמרי", ששימש להם הוכחה ברורה לכך שכרתתי ברית עם השטן. ההשמצות נמשכו בשטף כמה חודשים, עד שהמשטרה תפסה את הרוצחים האמיתיים, צ'רלס מנסון ומשפחתו. אבל זה רודף אותי עד עצם היום הזה, משום שהטלת הרפש לא פסקה. זה כמו כדור שלג, כל שנה מוסיפה עוד פרק למיתוס הזה, כל מיני סיפורים אבסורדיים על נשים שלא הכרתי מימי, המאשימות אותי במעשים שהתרחשו כביכול לפני חמישים שנה ויותר.

> מדוע שלא תילחם בתופעה?

מה זה כבר יכול לעזור. זה כמו להילחם בטחנות רוח. //